מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

וואנשוט חסר שם

כירון הסתובב בין החניכים, מבטו עבר בחיוך מרוצה על האימונים והחניכים שרמתם השתפרה מאוד לאחרונה. הוא שמע לפתע שאגות מרוחקות, קריאות קרב. כירון דהר אל מקור הקול, גבול הכניסה אל מחנה החצויים.
הוא ראה נער ונערה, ועוד ילדה קטנה אחת,  בורחים וקצת נלחמים בקבוצת מפלצות מאחוריהם. אה, וסאטיר שניגן ברעד בחליל פאן אבל היה נראה על סף עילפון.
שתי חצויות הגיעו אל כירון בריצה. ״לזלי, תכיני את ערכת העזרה הראשונה בבית הגדול״ לזלי הנהנה ורצה משם. ״אמה תעזרי להם לחצות את הגבול, בסדר? אני הולך להביא את הקשת שלי״ הוא דהר במהירות רבה אל הבית הגדול, חטף את הקשת שלו מהשולחן ורץ אל הקרב.
כירון ירה במפלצות על ימין ועל שמאל, ואמה גם עזרה, אבל המפלצות היו חזקות.
באיזשהו שלב כירון שם לב שמפלצת תפסה את הנערה הגדולה, אחת כזאת עם שיער שחור קצר. המפלצת  רכנה אל הנערה בניבים וטופרים שלופים. כירון ניסה לירות במפלצת אך החיצים ניתרו משיריון הקשקשים. אמה היתה רחוקה מדי, הנערה איבדה את הנשק שלה (שהיה סכין בשר ארוכה) והסאטיר היה עסוק במפלצת אחרת. הנערה היתה כבר קרובה לגבול הקסום, אבל לא עברה אותו לפני שהמפלצת תפסה אותה. הנערה נאבקה בכל הכוח אך המפלצת היתה חזקה יותר, ובדיוק כשהמפלצת התכוונה להרוג את הילדה נשמע רעם חזק, ובמקום הילדה והמפלצת עמד שם עץ אורן גבוה וחזק, שקרן הילה קסומה. בהבזק ברק גם כל שאר המפלצות נעלמו, והשאירו גבעה ריקה, ורק כירון, החצויים והסאטיר עמדו שם. הסאטיר קרס ביבבה והנער והילדה נראו המומים, לא פחות מכירון. הוא מיהר להתעשת והעמיס את הסאטיר על גבו, ואמה עזרה לחצויים להגיע עד הבית הגדול.

אחרי שכירון טיפל בכל הפציעות הוא שיחרר את לזלי ואמה. הסאטיר התאושש מעט וכירסם סט סכו״ם חד פעמי. הנער והילדה עוד נראו בשוק, וקצת חוששים. לבסוף הנער אמר: ״איפה תאליה?״ וכירון הסיק שהיא הנערה עם השיער השחור שהפכה לעץ קודם. היא הייתה בת זאוס, הוא ידע. ״היא... זאוס, ריחם עליה, ו... הוא הפך אותה לעץ...״
״מה??״ ״איך זה אפשרי?!״ ״מה הולך?!״ הנער והילדה פרצו בשאלות. ״רגע רגע!״ הוא עצר אותם. ״אתם יודעים מי אתם?״ הסאטיר - כירון לא היה סגור על השם, אבל היה נראה לו שזה גרובר- התיישב לאט. ״כן. גרובר אמר לנו״
״בסדר״ כירון הסביר להם בקצרה מאוד על האלים ועל תפקוד המחנה.
״איך קוראים לכם?״ כירון שאל.
״אני לוק״ הנער הבלונדיני. הילדה הקטנה שתקה. לוק דחף אותה קלות.
״אנבת׳״ היא אמרה בקול שכמעט ולא נשמע.
״תספרו לי את הסיפור שלכם.״ כירון ביקש.
הנער, לוק, היסס לרגע אבל לבסוף סיפר את סיפורם. מהבריחה שלו מהבית והפגישה עם תאליה, ואחר כך עם אנבת׳, ואחר כך עם גרובר, עד לקרב על הגבעה.
״בסדר, תודה. לוק, נערי, בוא איתי רגע״ הוא הלך עם כירון למרפסת.
״ג׳פרי!״ הוא קרא לנער שחום שעבר שם.
״אתה פנוי?״ החצוי הנהן.
״אתה יכול לעשות בבקשה ללוק סיור?״ ג׳פרי הנהן ולוק נעץ בכירון מבט מהוסס. הוא החזיר לו מבט מעודד והחווה עם ראשו במחווה כזאת של ״לך, לך״.
כירון חזר לבית ואמר לגרובר שילך לנוח והוא ידבר איתו אחר כך.
כירון פנה להסתכל על אנבת׳. במשך כל ההסבר שלו והסיפור של לוק היא ישבה בשקט, ברכיה אסופות אל חזה ולא הוציאה מילה. כירון בחן אותה. שיער בלונדיני, עיניים אפורות. בטח בת אפולו או אתנה.
״אנבת׳״ אמר בעדינות.
אנבת׳ הרימה את ראשה בזהירות. ״בת כמה את?״ הוא שאל.
״שבע״ אמרה הילדה.
שבע?? היא כל כך קטנה. הכי קטנה במחנה, אולי. הוא לא ידע מה לעשות איתה.
הרי היא צריכה ללמוד לקרוא, ולכתוב, וחשבון, והחרבות יהיו כבדות מדי בשבילה, והיא צריכה השגחה, ודאגה...