מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

ספויילרים קשים לבני לוריאן

אנשים, ספויילרים קשים ביותר לבני לוריאן ולגורלה של עשר בפרט. פשוט... תעזבו את הפרק הזה עכשיו, אוקיי? זה באמת ספויילרים קשים.
ואלו שכן קראו בני לוריאן- בבקשה. תישארו איתי.

א-א-ני... הרגע סיימתי את גורלה של מספר עשר.
פשוט... פשוט. אני מניחה שאתם יודעים למה אני מתכוונת, נכון?

ראיתי ספויילרים לסדרה הזאת, בכללי.
הנרי- הסקתי שזה מה שהולך לקרות, היה צפוי שהוא ימות. ידעתי שזה הולך לקרות, ובכל זאת לא הצלחתי שלא להזיל דמעה.
שמונה- ראיתי ספויילר באחת התגובות פה בוואטפד. אני לא זוכרת איך הגבתי. אולי בכיתי קצת. אולי לא. לא זוכרת.

ואז- מסיבה כלשהי- נכנסתי לויקיפדיה, וראיתי ששרה מתה. לא הקדשתי לזה מחשבה כל כך, במילא לא מאוד אהבתי אותה בזמנו, ואז פשוט אמרתי- לא להיקשר אליה יותר מדי.

אבל לא הצלחתי.

קראתי את השורה הזאת- ״היא כבר לא איתנו״, וכבר לא יכולתי לחייך. הסתובבתי בחדר דקה או שתיים, ואז הלכתי לאמא שלי, עם פרצוף מבואס. היא כבר הבינה שמשהו קרה בספר. באתי פשוט להגיד לה שמישהי מתה- אבל במקום זה התחלתי לבכות. בכיתי לאמא שלי משהו כמו 15 דקות. היא הבינה, היא ניחמה. והנה אני יושבת פה עכשיו, כותבת את זה, עדיין רועדת.

לא היה עצוב רק זה שהיא מתה. היה עצוב איך שהיא מתה, אתם מבינים?
במותה היא הצילה את שש.
ומרינה היתה מחוסרת הכרה, והיא לא יכלה לרפא אותה.
והכי עצוב זה ג׳ון. היא לא הספיקה לראות אותו עוד פעם אחת, לנשק אותו פעם אחרונה. הם נפרדו לפני... שלושה ספרים? ומאז השיחות ביניהם היו בטלפון. וגם השיחה האחרונה.

ו-וואו, כמה רגשות אשם הולכים להיות שם... רגשות אשם שפשוט הולכים ללוות אותם לנצח.
שש מרגישה אשמה, שרה הצילה את חייה.
מרינה תרגיש אשמה, היא לא היתה בהכרה בשביל לרפא אותה.
אולי גם אחרים ירגישו אשמים... מה שכן, כולם יהיו עצובים.

ועל ג׳ון אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב.
הוא שלח אותה ללב הקרב, והיא מתה. הוא לא הספיק לראות אותה עוד פעם אחרונה. לא הספיק להגיד לה שגם הוא אוהב אותה. הוא-הוא- יקרוס. הוא פשוט הולך להיות מרוסק. ואם לא יהיה לו זמן לזה, אז אחר כך. הוא פשוט הולך להיות שבור.

מילא היא היתה מתה כמו הנרי, אבל ככה? זה המוות הכי עצוב שראיתי.
בספר הקודם, לא הצלחתי להתאפק והסתכלתי בעמוד האחרון. הפעם אמרתי לעצמי- ״לא, את לא מסתכלת בעמוד האחרון!״, וטוב שכך.
המילים האחרונות של הספר הן ״היא כבר לא איתנו״.
יש מצב שלא הייתי כותבת את זה עכשיו אם הייתי קוראת את זה לפני.

ואני יודעת שזה מטומטם, אבל שרה הארט ממש מזכירה לי את שרה מפלמח (וכן אני יודעת שאף אחד פה לא ראה פלמח, לא משנה). שתיהן אמיצות, יפות, וחכמות. ולחשוב על שרה הארט מתה גורם לי גם לחשוב על שרה בארקר מתה. למרות ששרה בארקר לא באמת מתה. קיצר הדמיון ביניהן לא עוזר.

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו בזמנים רגילים, לא היתה קורונה והייתי קוראת את זה באמצע בית ספר. מזל שזה לא ככה.
היום או מחר אני הולכת לקחת מחברה שלי את הספר הבא והאחרון באנגלית. עכשיו, האנגלית שלי כושלת מדי בשביל רמה של ספרים, ובטח יקח לי נצח לקרוא כל משפט, אבל לי לא אכפת.

...............

כתבתי בערך 500 מילים על המוות של שרה. זה הרבה.
אני מניחה שפשוט אני צריכה פריקה או... ניחומים? לא יודעת. אז אם נסכם-

שרה הארט ז״ל. יהי זכרה ברוך.