מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

וואנשוט- מלא חולצות כתומות

חזרנו מבית הספר, ליזה הלכה כמה מטרים לפני. היא פנתה לסמטה המוכרת שממנה הלכנו הביתה- ואז שמעתי צרחה. צרחה שהיתה מוכרת לי מדי. בכל זאת, מי אם לא אני כיביתי לה את האור באמצע מקלחת.
רצתי אליה. ראיתי אותה שוכבת על הרצפה, קצת שפשופים ושריטות על על הברכיים אבל בכללי חיה. מעליה עמד ילד גבוה עם חולצה כתומה.
״מה עשית לה?״ צעקתי וכרעתי ליד ליזה.
״לא, הוא... הוא הציל אותי״ ליזה מלמלה.
״ממה?״ שאלתי.
״אני לא יודעת זה ענקי ושחור כזה ועיניים-״
״כלב. זה היה פשוט כלב גדול״ קטע אותה הנער. ליזה הביטה בו, מבולבלת.
״זה לא היה-״ ליזה התחילה להגיד אבל הנער נקש באצבעותיו וכאילו ערפל עבר בעיניה של ליזה. ״כן, זה היה כלב״ היא אמרה.
הרמתי מבט וראיתי שידו של הנער נחה על סכין בחגורה שלו. העיניים שלי נפערו קצת והבנתי שצריך להתחפף מהסיטואציה המוזרה הזאת. עזרתי לליזה לקום וחזרנו הבית כאילו כלום לא קרה.

ביום למחרת הכיתה המקבילה -הכיתה של ליזה- סיימה שעה לפני. חזרתי הביתה וראיתי את ליזה יושבת על הספסל מתחת לעץ בגינה. אבל היא לא ישבה שם לבד. לידה ישב אותו הבחור מאתמול, באותה החולצה הכתומה. מה הם עושים שם? אולי היא מודה לו על אתמול? ביג דיל, הוא בסך הכל הבריח כלב, לא דינוזאור. ואני במקומה, לא הייתי סומכת על ילד בן ארבע-עשרה עם סכין בחגורה.
הסתכלתי עליהם עוד כמה שניות ונכנסתי הביתה.
הם דיברו הרבה. כשליזה נכנסה לבסוף הביתה כבר הספקתי לאכול צהריים, לעשות שיעורי בית ולכתוב חצי מהחיבור בספרדית. ליזה חיממה לעצמה אוכל ואני הרמתי מבט.
״בכית?!״ שאלתי.
״לא, לא״ היא אמרה מהר וניתקה קשר עין.
״על מה דיברתם?״ התעניינתי.
״סתם, על...אתמול״ היא מלמלה.
״כמה זמן כבר אפשר לדבר על איזה כלב אחד מסכן?״ גילגלתי עיניים. ליזה לא ענתה לי.

יומיים אחר כך, התקיימה ׳הארוחה והישיבה המלאה והרשמית של משפחת קארן׳, שזה פשוט אומר ששני האחים הגדולים שלי הגיעו לעיר. אנחנו משפחה מאומצת- כל הילדים מאומצים. אני פה מגיל שש, וליזה הגיעה שנתיים אחרי. חוץ מאיתנו יש את אוון וג׳ורג׳, שכבר גדולים וגרים בעיר אחרת, ואת סילבי, שקטנה ממני ומליזה בשלוש שנים.
ובישיבה החשובה עד מאוד הזאת (שקורית כל שבוע) סם ואוליב, ההורים המאמצים שלנו, הודיעו שליזה נוסעת למחנה כלשהו בעוד שלושה ימים. כולנו הגבנו בהפתעה וליזה רק נעצה מבטים בצלחת בריקנות.
״מחנה לימודי״ הם אמרו, ואני הרמתי גבה. ליזה, שאני נאלצת לשמוע על הקיטורים שלה על מתמטיקה ועל כמה שהיא שונאת פיזיקה, וגם את המורה לשפה, היא הולכת למחנה לימודי?
״סתם תכנית כזאת...בחרו ילדים מבית הספר״ היא מלמלה ולא פירטה יותר. טוב, בסדר. שתהנה במחנה הלימודי שלה. ד״ש למספרים.

אבל ליזה נראתה מוזר בימים הבאים. שמעתי אותה ממלמלת מתוך שינה על מחנה ומפלצות, והיא היתה מרוחקת ולא-ממוקדת.
״זה קשור לפריק ההוא בחולצה הכתומה, נכון?״ שאלתי אותה.
״לא, ממש לא״ היא מלמלה ויצאה במהירות מהבית. חשוד בהחלט. משהו מוזר הולך פה.