מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

הרפתקאות איש וההר הלא נכון

היי!
כאן המש״בית האהובה עליכםםם
אם אתם קוראים ותיקים אתם בטח מכירים את הקונספט, כשאני יוצאת לטיולי משצים משמעותיים ואז חוזרת ומספרת לכם חוויות ואז פרק אחרי זה אנחנו חוזרים כרגיל למוזרויות👍
אז עכשיו זה אחד כזה!

בתחילת יולי יצאתי לקורס של משצים- קורס מתקדם, כדי לקבל את התואר מש״בית- מדריכת של״ח בוגרת!
הוא היה שישה ימים, 4 ימים של מסע ויומיים של גיחה (שזה בניית מחנה עם כפיתות וזה).

היום הראשון היה ממש אחלה, למרות שהיה מאוד חם. האוכל היה טעים והיה נחמד בבישולים ושום דבר מיוחד לא קרה, עד הלילה. כנראה שהתייבשתי במהלך היום, כי הרגשתי ממש לא טוב בלילה, ויצא שישנתי פחות משעתיים. בגלל חוסר שעות השינה וגם בגלל הטראומה מהלילה המשכתי להרגיש לא טוב במשך רוב היום השני, ואנחנו עלינו את המירון ביום הזה. עליתי את המירון עם בחילה. כמעט לקחו אותי הביתה פעמיים (ביקשתי חילוץ באמצע המסלול אבל מנהל הקורס הדפוק לא הסכים כי ׳פה זה לא קייטנה. למה באת בכלל לקורס אם את לא מסוגלת לעשות אותו. הכל בראש.׳ כשליטרלי לא יכולתי ללכת) ביום הזה, אבל בסוף החלטתי להישאר גם ליום הבא.

עכשיו, היום השלישי היה יום ההובלה שלי- בקורס מתקדם לכל יום יש חוליה מובילה, שהיא מתפקדת כמדריכים של הקבוצה ליום אחד. אחראית שהכל יתפקד ואחראית להוביל את הקצב של המסלול (לא ממש את הניווט כי אנחנו עוד לא יודעים לנווט) ואחראית שכולם יחזרו בשלום.

אז ביום השלישי התחלנו בהשכמה בזמן המופלא 3:50 בבוקר (כןכן זה לא סתם התעוררתי, היו הוראות השכמה בשעה הזאת) והתחלנו ללכת. בגלל הבחילה של אתמול לא אכלתי כלום לארוחת ערב, והבטן שלי לא אהבה את זה אז היא כמובן התחילה שוב בבחילות וכאבי בטן רצחניים! ואני אמרתי למורה שאני צריכה עצירה כי אני לא מרגישה טוב אבל המורה הזבל לא הסכים ובדרך נס שרדתי איכשהו שלוש שעות של הליכה רצופה.
עד שנפטרתי מכאבי הבטן, קרה משהו אחר. המורה שלנו הוביל אותנו במסלול אחר משל שאר הקבוצות, אבל אמר ש״זה מוביל לאותו המקום״. והמדריכים שלנו אמרו לו שבוא נחזור ונמצא את הדרך הנכונה אבל הוא המשיך ללכת.

עלינו על איזה הר בשיפוע מטורף בלי שביל נורמלי, בקוצים, בשיא החום, ואפס צל (וכשאני אומרת אפס צל אני מתכוונת לזה). ואז מסתבר שעלינו על ההר הלא נכון ועשינו עיקוף וחזרנו לנקודת ההתחלה, ושאנחנו צריכים לעשות עכשיו גם את העלייה המקורית שהיינו צריכים לעשות, שגם היא היתה אמורה להיות קשה מלכתחילה. וזה לא היה ׳עיקוף קטן.׳ זה היה עיקוף של שעתיים וחצי. והמורה אפילו לא התנצל.

(באמת שאל תתנו לי להתחיל לדבר על כמה שאני שונאת את המורה והמנהל כי אני לעולם לא אסיים)

בסופו של דבר הגענו למחנה שעתיים אחרי כולם. בזמן שכולם עשו מסלול של 19 קילומטרים, אנחנו עשינו מסלול של 33 קילומטרים. יאפ. מעל 45,000 צעדים.
החברות שלי באו לחפש אותי ברגע שחזרנו ובשנייה שראיתי אותן פשוט התחלתי לבכות. מהר מאוד התחלתי להרגיש ממש לא טוב ולא יכולתי לזוז והרגשתי שהרגליים שלי פשוט הולכות לנשור ממני בכל רגע ורעדתי ונכנסתי להתקף חרדה אז די קרסתי ליד המנהלה וביקשתי שיקראו לחובש דחוף. הוא לא עזר הרבה, אבל המנהלת הצעירה (כלומר מנהלת אבל היא רק סיימה יב) היתה סופר נחמדה והתייחסה אליי כמו בן אדם וטיפלה בי ובאמת שאני חייבת לה כל כך הרבה על זה כי בלעדיה לא הייתי עוברת את הקורס.

גם היום הרביעי לא היה מדהים אבל הרגשתי יותר טוב, והיתה נסיעה ארוכה עד למקום שבו עשינו את הגיחה והיינו במזגן ועל כיסאות נורמליים ונכנסתי למצב כפית עם חברה שלי וזה באמת אחד הזכרונות הכי טובים שלי מהקורס.

ביום החמישי היה ממש כיף. לא היה מסלול, היינו בצל, וכפתנו לנו בכיף את המחנה והאוכל היה פשוט מדהים, וגם היה מופע חיקויים של המדריכים, היום הכי טוב בקורס. היום השישי היה היום האחרון ובצהריים כבר הגיעו ההורים לטקס הסיום שלנו, וקיבלתי את התעודה המיוחלת של קורס מתקדם (והמנהלת אפילו ציירה לב ליד השם שלי ואני מתה על זה) ואת הסיכה, והקבוצה שלנו אפילו ניצחה את הגיחה!

(אגב מפה לשם זה שעלינו על ההר הלא נכון נהיה מם של הקבוצה וסימן הדגל שלנו ומלווה אותנו עד עכשיו😌)

אבל הדבר הכי טוב בקורס היה הקבוצה שלי והמדריכים שלי. הם באמת מדהימים, ואני אוהבת אותם אחד אחד (אוקיי חוץ מאיזה שניים-שלושה מעצבנים אבל כל מי שהיה אי פעם בקבוצה כלשהי יודע ששני ילדים מעצבנים זה לא נחשב) והם עשו את הקורס הזה לכל כך הרבה יותר טוב וכל כך עזרו לי ותמכו, ובפעם הראשונה באמת ראיתי מה זה כוחה של קבוצה ואני יכולה לדבר על זה לנצח.

אני מאוד מאוד גאה בעצמי שסיימתי את הקורס בשלמותו אפילו שלא ממש נהניתי, אבל אני שמחה שעברתי אותו.
עכשיו יש לי מלא מלא סיפורים וחוויות לספר לנכדים (או לכם, אם בא לכם) כי זה באמת היה שבוע מטורף.

וזהו!
אני ממש מקווה שלא חפרתי יותר מדי, אפילו אחרי שהורדתי מלא סיפורים ודברים כדי להכניס רק את הדברים החשובים😅
ומאוד מאוד מעריכה את מי שקרא עד לכאן🦔

טוב אז האם אנחנו נדבר על זה שהפרק האחרון היה לפני יותר מחודש? כן? לא?
אוקיי אני רוצה רגע לשתף אתכם בתהליך החשיבה שלי כדי שתבינו אותי יותר טוב:
אני: אני רוצה להעלות פרק
אני: אבל נגמרו לי הפרקים המוכנים
אני: ולא בא לי לאלתר שוב מימס כושלים בעשר דקות
אני: אני באמצע של כתיבת וואנשוט
אני: זאת בדיוק הבעיה. אני באמצע. ויקח לי זמן לסיים אותו.
אני: טוב אז אני אשתדל לפרוץ את מחסום הכתיבה והם יאלצו לחכות

והנה אנחנו היום!

יאללה בתקווה שהפרק הבא יהיה רגיל ויגיע בקרוב.
אשמח לשמוע מה שלומכם והאם גם אתם הייתם באיזה טיולים מגניבים!
קיפודים לכווווולם!🦔🦔🦔❤️