מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

וואנשוט- מדיסון

אהלן. אני מדיסון, למי שלא מכיר.
טוב, אף אחד לא מכיר אותי.
אני מטפלת הינשופיה הראשית של הוגוורטס.
עכשיו, תודו שלא חשבתם על תפקיד כזה בהוגוורטס. והנה אני!
אז מה אני עושה?
אני מטפלת בינשופים של בית הספר, מאכילה אותם, דואגת לריפוי שלהם אם הם חולים, מנקה בינשופייה, וכל זה. כל מה שאתם עושים עם חיות מחמד, רק כפול 600 ינשופים.

היום שלי התחיל רגיל, הוצאתי את כפפות העבודה שלי מהתא והתחלתי לחלק אוכל לינשופים.
״בוקר טוב מליסה. בוקר טוב מומי. בוקר טוב דיגי״.
ואז עברתי ל״מיוחדים״. בדקתי את הכנף של טום, האכלתי את רונה באוכל המיוחד שלה, בדקתי מה שלום הצלקת של ציפורה (כן, ציפורה. כן, אני יודעת), ומה שלום ליפליף ואמנדה, הזוג המאושר שבדיוק דגרו על הביצים.
ליפליף נחת לי על היד וצווח בברכת שלום, וליטפתי את נוצותיו בעדינות. אמנדה ידעה שאני לא האויב, ובכל זאת זעה בלחץ כאשר ליטפתי אותה. החלטתי לעזוב את זה ונתתי להם את האוכל שלהם.
הבא בתור... מי עוד אני צריכה? אה, קלינטון. ינשוף עקשן וקצת זקן, שהיתה לו בעיה בעין.
״קלינטון!״ שרקתי לו. ״קלינטווון!״ זיהיתי את הינשוף השחור מעלי, אבל הוא לא רצה לרדת.
״תראה! יש לי אוכל!״ הינשוף רק נופף בכנפיו והתיישב על קורה עוד יותר גבוהה. ״לעזאזל, למה בנו קורות כל כך גבוהות?!״.
״נו באמת״ הטלתי על עצמי כישוף ריחוף ועופפתי בשקט אל הקורה הגבוהה.
טוב, לא בשקט. הינשופים לא מתים על זה כשאני עפה.
״ת-פסתי אותך!״ מלמלתי בניצחון וירדתי איתו למטה. הושבתי אותו על שולחן הבדיקות שלי. ״שב בשקט״ רטנתי.
״זהו, משוחרר״ כיביתי את הפנס בסוף הבדיקה וקלינטון עף ממני מהר ככל שנשאו אותו כנפיו. ״ינשוף מעצבן״ גלגלתי עיניים.

הגעתי להוגוורטס לפני שלוש שנים, כשהייתי בת 22. המטפלת הקודמת יצאה לפנסיה (ברוך השם, תכף תבינו למה) ואני נקראתי להחליף אותה. אתם לא רוצים לדעת מה היה פה לפני שהגעתי. המטפלת הקודמת היתה זקנה, ולא שמחה במיוחד, והיא בכלל לא דאגה לינשופים.
האוכל היה זול ולא מתאים, היא לא טיפלה כל כך בפציעות, וקראה לכולם "חרא קטן". הימים הראשונים שלי פה, כשהיא הסיברה לי מה עלי לעשות, היו נוראיים. ישר הבנתי שצריך פה שינוי. שבוע אחרי שהיא עזבה אזרתי אומץ והתחלתי לשנות: ניקיתי את כל הינשופייה (והיא היתה צריכה את זה) ודיברתי עם המנהל על הזמנת אוכל חדש בריא יותר לינשופים.
אחר כך עשיתי ״ספירת מלאי״- רשמתי כל ינשוף, מה שמו ואיך הוא נראה, שקלתי אותו, ובדקתי אותו. לקח לי 3 ימים. זה היה מתיש.
עכשיו, כשאתם אומרים ״אבל מדיסון, למה את משקיעה כל כך הרבה? למה צריך לשקול אותם? כולה ינשופים בבית ספר.״,
תנו לי להסביר לכם- שלהם מגיעים תנאים טובים בדיוק כמו לכל אחד אחר. נכון שאתכם תמיד שקלו בטיפת-חלב, והגובה שלכם במעקב אצל רופא? התפקיד שלי הוא לדאוג להם, ואני עושה את זה כאילו הם הילדים שלי.
רעש קוטע את ההרהורים שלי. תנשמת קטנה וחמודה נוחתת במגושמות על הרצפה. היא מדדה לאורך הרצפה, צולעת. אספתי אותה בידי. ״הי קטנה! מה קרה לך?״ הנחתי אותה על השולחן. היא אכן צלעה. הסתכלתי עליה במבט מודאג, ״טוב חכי פה״.
יצאתי מהמשרד וצעדתי לעבר הדלת החומה הגדולה.
״דומפרלישט!״ ‏פתחתי את הדלת מבלי לדפוק.
״אה?״ הוא ישב והאכיל עכבר.
״בוא, אני צריכה אותך״
״בסדר אני בא״ הוא קם.

אז מי זה? זה סאם דומפרשטיל. הוא הוטרינר של הוגוורטס (תודו שגם על זה לא חשבתם), בגלל שבהוגוורטס יש הרבה חיות.
הכרנו לראשונה בזמן ספירת המלאי שלי בימים הראשונים. הוא בא לברך אותי על התפקיד החדש, ואז נשאר לעזור לי. מאז אנחנו חברים, ומבלים גם לא בשעות העבודה, אבל אנחנו ממש-ממש-לא-מאוהבים-פפפפפ-מה?-מאיפה-הגעתם-לזה-בכלל.
שם המשפחה שלו הוא דומפרשטיל, אבל בשנה הראשונה החלטתי שדומפרלישט זה יותר מגניב, אז מאז אני קוראת לו ככה.
סאם בחן את התנשמת כמה רגעים.
״מה אנחנו יודעים עליה?״
״לא יודעת עדיין, איך קוראים לה?״
סאם הרים את התנשמת והסתכל על הטבעת הצהובה שעל הרגל שלה, ״רמונה״.
״רמונה, תנשמת חומה״ כתבתי על הקלף. אודות התנשמת הופיעו עליו.
סאם עשה לחש ראיית רנטגן, ״היא לא שברה שום דבר״.
״היא בת שנה... והיא עלתה במשקל מהפעם האחרונה״ השוויתי.
סאם בחן את רגלה. ״היא באמת קצת השמינה... אני חושב שזאת הבעיה. תראי, הטבעת לוחצת לה על הרגל. צריך להוריד אותה.״ הוא קבע.
״שתק״ כישפתי את התנשמת. סאם התחיל להתעסק לה בטבעת.
צפיתי בעיניה הקטנות של התנשמת זזות בפאניקה. ״אנחנו באמת צריכים למצוא דרך ידידותית יותר לעשות את זה״ נאנחתי.
״אני מסכים״ סאם הנהנן תוך כדי עבודה
״טוב, תגדילי אותה״ הוא הושיט לי את הטבעת.
״אתה צריך לקחת שיעורים פרטיים בשינויי צורה״ אני מבשרת לו.
״אני פשוט לא טוב בזה!״ הוא מוחה.
״זה כי הברזת חצי מהשנה״
״את לא יכולה להאשים אותי! המורה הזאת היתה משעממת!״
״כן כן, מה שתגיד״ הושטתי לו את הטבעת בחזרה ״קח. מוכן״
הערנו את התנשמת הקטנה והיא ניסתה ללכת. היא כבר לא צלעה. התנשמת פלטה קריאה עליזה ועופפה ממנו.
״מה השעה?״ הסתכלתי על השעון על הקיר.
״טוב דומפרלישט, אתה בא לצהריים?״
״יאללה״
וכך ביחד יד ביד דילגנו אל חדר האוכל. סתם, לא באמת.
אז ככה נראים החיים שלי, מדיסון דאר, מטפלת הינשופייה הראשית של הוגוורטס.

הו אלוהים זה היה ארוך! לקח לי שנים לכתוב את זה. אבל אני שמחה שסוף סוף אני אפרסם את זה, זה ישב לי בראש הרבה זמן.
תגידו לי מה דעתכם, ואל תשכחו לתת כוכב!!!