מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

לנפץ את הסטיגמות

מסופר מנקודת המבט של וויני, בת הרמס

אני מעבירה סיור לחמישה חצויים חדשים שהגיעו אתמול. חבורה של ילדים בני 12, מפוחדים ומבולבלים.
עם זאת, אני לא צריכה יותר מרבע שעה איתם כדי להבין משפת הגוף שלהם שהם לא לגמרי-חסרי-ידע.
אח, תראו איזה עולם מעוות.
איפה הם ישנו בלילה האחרון? דמטר? נראה לי יש שם שניים מארס. בת איריס אחת. אולי ילד של אחת המוזות, אבל אני לא בטוחה.
בכל מקרה, איפה שהם לא בילו את 12 השעות האחרונות, אני רואה שהם כבר הספיקו להתעדכן בכלל הראשון והחשוב מאוד במחנה החצויים- לא לבטוח בבני הרמס.
בת איריס לא מפסיקה לשלוח מבטים לשעון שעל היד שלה, כאילו פוחדת שיעלם כל רגע. בן ארס שולח מבטים חשדניים לחרב שחגורה על מותניי. קת החרב מקושטת במילות שירה עתיקה שחרוטות בזהב. החרב יפה. זה גם אומר שגנבתי אותה, ברור.
בת דמטר כיסתה עם היד על הצמיד שלה בדקות הראשונות, אבל אז נראה שהחליטה שלשים אותו בכיס יהיה בטוח יותר. בן המוזות כל הזמן בודק את הנעליים שלו, כאילו הן יכולות להיגנב בלי שישים לב.
ובת ארס השנייה סתם נועצת בי מבטיח מרושעים.

אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב לכל זה, אם כי זה יהיה שקר להגיד שגם לא אכפת לי מזה. כי אכפת לי. אני לא יכולה אחרת.
בכל מקרה, לא נראה לי שלנהל דיון על גזענות זה דבר שמקובל או כדאי לעשות בסיורים ראשונים, לכן אני נאלצת לבלוע את זה ולשתוק.

מאוחר יותר באותו יום, אני יושבת בהפסקה עם חבורה של חצויים אחרי אימון לחימה. אנחנו מדברים וצוחקים, עד שאני פונה לבן הפייסטוס אחד שיושב במעגל.
״היי, בילי? יש מצב שאתה תפתח לי מאוחר יותר את המחסן שלכם? הייתי שם שלשום ושכחתי שם את הסוודר שלי. אתה גם יכול פשוט לתת לי את המפתח ואני אחזיר לך אותו במדורה אם אין לך כוח ללכת.״
בילי נראה מהוסס. בסוף הוא פולט ״כן... אני אתן לך... את המפתח... מתישהו אחר כך...״ הוא ממלמל ולא מסתכל עליי.
הלסת שלי מתהדקת.
משהו מתכווץ בחזה שלי וגוש נוצר בגרוני.
״אני צריכה ללכת״ אני אומרת וקמה, לא מחכה לתגובתם. חברה שלי, לאנה, קמה מיד והעיניים שלה עוקבות אחריי כשאני עוברת את המעגל. כשאני עוברת על פניה, היא תופסת בכתפי ואני עוצרת.
״וויני-״ היא מתחילה.
״לא.״ אני קוטעת אותה, ״נמאס לי. אין לי כוח להתמודד עם זה עכשיו״ אני לוחשת, ואז מתרחקת במהירות מהמעגל בעוד דמעות של כעס יורדות מעיניי.
מטומטמים אני חושבת. מטומטמים מטומטמים מטומטמים. אידיוטים עם דעות קדומות וראייה צרה שלא יודעים להסתכל על אדם כמו שהוא ולא לפי תוויות. חמורים שחיים לפי סטיגמות ובכלל כולם חארות ו- אני עוצרת את עצמי. הגעתי לשדות התות. המקום די ריק, אז אני מתיישבת בין השיחים ומשחקת עם העלים בין אצבעותיי.
כשחושבים על זה, אני לא יודעת למה ציפיתי מהם להתנהג אחרת. זאת לא פעם ראשונה, וגם לא תהיה אחרונה. אני יודעת למה הוא לא רצה לת לי את המפתח. בגלל שאני בת הרמס. אף פעם לא בוטחים בבני הרמס. והם חושבים שאנחנו לא יודעים, לא שומעים אזהרות מגחכות מפי חניכים ותיקים לחצויים חדשים: ״תשמרו על הכיסים טוב כשאתם ליד בני הרמס״. הם חושבים שאנחנו בסדר עם זה, ויותר גרוע- הם חושבים שכולנו ככה.
הרמס הוא אל הגנבים. כן, נכון. והוא גם אל הדרכים, השליחויות, מדריך הגיבורים, ושליח האלים. משום מה כולם בוחרים להתעלם מהעובדה הזאת. ובשביל כל המחנה- ביתן הרמס הם גנבים, מבריחים, והאנשים שאצלם אפשר להשיג צ׳יטוס (כי הצלחות הקסומות במחנה לא מספקות את זה).

מה שבערך כל המחנה מפספס, זה שלא כולם גנבים. לא לכל בני הרמס יש את כישרון הגניבה וההתחמקות. אני למשל, ירשתי מאבא שלי את כישרון הדרכים. אני לא יכולה ללכת לאיבוד. אני יודעת איפה אני בכל רגע נתון ולאן בדיוק עלי ללכת כדי להגיע למקום כלשהו. אני בת הרמס שלא מסוגלת לגנוב ועדיין לא סומכים עלי. וגם אלו שכן יודעים לגנוב- לא בהכרח תמיד עושים את זה!
החברה הכי טובה שלי היא גם בת הרמס, ולה כן יש את כישרון הגניבה. היא בחיים לא גנבה משהו אם זה לא היה הכרחי. בקרב נגד גאיה היא פרקה מנשק גדוד שלם של עוגים לפני שהם אפילו שמו לב והצילה את התחת ללפחות 15 חצויים, ואנשים מתעלמים. ילד אחר מהביתן שלנו ניטרל פצצה שהיתה הורגת את כולם ברדיוס 50 מטר במלחמת הטיטאנים, בזכות הכישרון שלו, ועדיין לא כולם מסכימים להשאיל לו דברים.

״וויני? וויני!״ לאנה מתקרבת אליי בריצה.
״היי״ היא מתנשפת ומתכופפת מולי.
״היי״ אני ממלמלת ומנגבת במהירות את הדמעות.
״וויני...״ הגבות של לאנה מתכווצות בספק-רחמים-ספק-יאוש. ״אל תשימי לב אליהם! הם סתם מטומטמים, את יודעת את זה״
״אני יודעת אני יודעת! אבל אי אפשר להתעלם מזה. זה פשוט מול העיניים שלי כל הזמן, וקורה כל פעם ופעם מחדש! כל כך, כל כך נמאס לי!״ אני קוראת.
״אני בטוחה שאפשר לעשות משהו״ היא אומרת.
״כמו?״
״מממ... מסע הסברה! נדבר עם כירון ואולי נוכל להסביר לכולם למה הם לא צודקים. זה לגמרי אפשרי.״ היא משכנעת אותי. ״אנחנו נפתור את זה וויני.״ היא אומרת ברכות.
אני מתחילה להאמין לה. אולי באמת יש סיכוי לשינוי.
״אוקיי״ אני מהנהנת. ״אוקיי. בואי נעשה את זה.״

~~~~~~~~~~~
יאייייי שבירת סטיגמות איזה כיף

שלום לכם!!!
כאן התיכוניסטית האהובה עליכם🥰🥰🥰
כןןןן גם אני התגעגעתי אליכםםםם

מצטערת שלא הייתי פעילה, פשוט לא ממש היה לי זמן והיו לי הרבה דברים לעכל.

טוב, מסקנותיי על התיכון עד עכשיו באיחור אופנתי של חודש:
1. בסך הכל עברתי לבניין השכן, אבל התיכון מרגיש כמו עולם אחר.
2. המורים בתיכון הרבה יותר טובים וטוב שכך
3. מערכות של תיכון זה דבר הזוי (בימי רביעי אני לומדת שלוש שעות, בימי חמישי תשע, ויש לי שעתיים חלון בילט-אין במערכת)
4. המקום היחיד בכל בית ספר עם סבון זה חדר אומנות
5. ספרי מתמטיקה של התיכון כבדים (600 עמודים ספר)
6. המורה שלי למתמטיקה היא סופרוומן של המתמטיקה במסווה.
7. המבנה של התיכון הרבה יותר אסתטי.

אלה מסקנותיי לבינתיים!

אז מה שלומכם? מה המסקנות שלכם לגבי הלימודים שלכם השנה? או סתם מסקנות על החיים?

תודו שהתגעגעתם לזה שאני מעלה פרקים בעשר וחצי בלילה

טובבבב להתראות לכם ושנה טובה בדיליי, צום קל לעוד ארבעה ימים(?), ואני מקווה שאני אחזור לפה לפני סוכות.
אוהבת המון כי התגעגעתי ואני רגשנית, עבדתכם הנאמנה, איש🦔🦔🦔