מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

שלוש שנים, המון עכבישים, ומלקולם אחד

היי :)
כןכן, גם אני הייתי חושבת שמתתי במקומכם.
אבל מסתבר שלא, בדרך מופלאה כלשהי.

היום ה17.3.2023, וזה אומרררר שהיום יום הולדת שלוש שנים לספר!
כןכן חברים, אתם קוראים את השטויות שלי פה כבר שלוש שנים, ותודה רבה לכם על זה. זה מאוד מחמם לי את הלב.
שמעתם את זה כבר המון אבל זה עדיין רלוונטי- תודה שאתם כאן. אני אוהבת אתכם, ואתם מדהימים, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם ובלי הספר הזה.

כתבתי פה וואנשוט!
על איך שאני חושבת שהמחנה גילה על זה שפרסבת׳ נפלו לטרטרוס, ואיך ביתן אתנה התמודדו עם זה.
מקווה שתהנו לכם מהקריאה, ונדבר אחר כךךך

(אזהרת טריגר- תיאור לא נחמד של עכבישים בפסקה הראשונה)

הכל היה חשוך.
היו רגליים קטנות ושעירות בכל מקום.
הם טיפסו, על הכתפיים, על השיער, אפילו על העורף. לאט לאט, בכל מקום.
הם היו שחורים כמו הלילה, קטנים אבל כל כך רבים.

(מכאן בטוח לקרוא, חבריי הארכונפובים 3>)

כל ביתן אתנה התעורר בצרחה בו זמנית.
30 ילדים שהתעוררו באותה השנייה מסיוט נוראי והתיישבו בחדות במיטה, מזיעים, רועדים, ומתנשפים. חלקם אפילו שלפו נשקים נגד אויבים לא קיימים.
לקח למלקולם זמן לקלוט שהוא לא היחיד שהתעורר מסיוט. בדופק דוהר הוא הסתכל סביב, מתוודע לכך שזה היה סיוט ולא יותר. מסביבו, כל הביתן היה ער. כולם מתאוששים ומסתכלים בתמיהה מסביב, מופתעים שכולם ערים.
מלקולם תפס את מבטה של מדליין, אחת מאחיותיו שישנה במיטה סמוכה. גם היא נראתה בשוק, ומחתה בשרוול דמעות מעיניה.
״גם לך היה סיוט? על עכבישים?״
מלקולם הנהן. ״אני חושב שלכולם היה.״
״בו זמנית?״
מלקולם משך בכתפיו. תוך שניות כל האורות בביתן היו דלוקים. כולם, רק לא להישאר בחושך עם תחושת שרידי הסיוט.
״לכולם היה את אותו סיוט?״ שאל מלקולם לחלל הביתן ״על העכב-״
״כן״ כולם קטעו אותו לפני שיזכיר את המילה הנתעבת.
כמה מהחניכים הקטנים יותר התחילו לבכות, והאחרים מיהרו להרגיע אותם.
״זה בסדר, הם לא באמת כאן!״ קראה אחת הבנות.
״זה היה רק סיוט, אתם מוגנים, הכל בסדר״ חיזק אותה אחד החניכים.

כל אחד מצא מישהו אחר לחבק. חניכים ישבו בחבורות על מיטות, מרגיעים ועוזרים אחד לשני. אף אחד לא נשאר לבד- לא אחרי סיוט כזה.

״זה היה החלום הכי גרוע שלי מזה חודשים.״ אמרה מדליין בגבות מכווצות כשהביאה למלקולם שתי כוסות מים בזמן שניסה להרגיע את אחת מאחיותיו הקטנות.
״הם לא אמיתיים, את מוגנת. הם לא אמיתיים, את מוגנת.״ מלקולם מלמל בשקט כמו מנטרה, בלי לדעת אם הוא ממלמל את זה כדי להרגיע אותה או את עצמו. כנראה שניהם.