My dark side (Sketchbook)

תימרות עשן

אעע עוד מעט נגמרת חופשת הפסח 😪
ועזבו את תקופת הבגרויות, יש לי טיול שנתי 😣 איך לעזאזל אני אמורה לשרוד שלושה ימים רצופים לצד בני אנוש על הורמונים שאני בקושי מכירה?!

*נשימה עמוקה*

🙂

אוקיי אזז -
אני מקווה שאתם זוכרים שבפרק הקודם ציינתי של'תחביב' העישון של פיונה יש סיבה מיוחדת,
או וול,
אני מניחה שאתם כבר מבינים לבד בשביל מה כולנו התכנסנו כאן בפרקנו זה.
אני מודה שבעיקרון רציתי לחכות קצת זמן עם הסיפור הזה, שתכירו קצת יותר את פיונה, וכו' וכו' וכו'
אבל לכם אין כוח ולי אין סבלנות,
אז בואו נסיים את העניין הזה בצ'יק אנד צ'ק (:

טוב, האמת שזה נושא די כבד,
ואני מודה שאני לא יודעת בדיוק כיצד לגשת אליו בצורה עדינה.
למעשה מעולם לא תיארתי לעצמי שתהיה לי אי פעם דמות שהעישון יהווה לחלק מרכזי בחייה, ושאני אהיה אחראית לכך.
כי החוויה שלי עם התחום הזה, היא, איך לומר... לא נעימה במיוחד.
במילים אחרות,
כבר מגיל קטן תיעבתי כל מה שקשור בסיגריות ועשן.
והתיעוב הזה מבוסס בעיקר על חוויות אישיות, שהותירו לי טראומה בכל מה שקשור לעניין, וחרדות מסיגריות ומכל מה שעלול להיות תחוב בפנים.
אם תהיתם במקרה האם יש לי עוד פוביות מלבד חרדה חברתית,
הרי לכם לכדתם עוד אחד מהפחדים שלי -
גליל נייר עם חומרים תחובים בתוכו, אשר לא גדול יותר מהזרת שלי.
עד כמה משונה אני מסוגלת להיות?
הו דארלינגס, זה אפילו לא קצה הקרחון.

אני אשתדל שלא להרחיב על זה יותר מידי,
כי כשאני פותחת סכר, קשה לי לסתום אותו חזרה.
אבל הייתי מוכרחה לתאר קצת כדי שתבינו מה גרם לי להביא את פיונה להיות מעשנת כמעט כפייתית.

בקיצור של הדבר הזה,
מאז ומעולם ייחסתי לסיגריות ווויד יותר מידי קיצוניות ממה שהנושא הזה באמת דורש,
קיצוניות שהפכה אותי להיות חרדתית מסיגריות, ולכן הביאה לי את הרצון לחקור יותר לעומק. כי אני משונה ומזוכיסטית (:

אבל אני חושבת שדיברתי די והותר על עצמי עכשיו,
אז בואו נעבור לסיפור חייה של פיונה.

אז פיונה, גם כמוני, לא בדיוק "אהבה" סיגריות כבר מילדות, אבל הם היו חלק נרחב מחייה,
או יותר נכון, מחייו של אבא שלה.
מגיל קטן, היא הייתה רגילה לכך שאביה יורד למרתף הבית שלה ושל הוריה כל יום ומעשן שם וויד.
העיניים האדומות והמזוגגות שלו, הריח, היו דבר שהיא ראתה כחלק בלתי נפרד מאביה,
וכך גם השלווה המוזרה שלו והשיחות חסרות ההגיון שהוא היה מעלה לעיתים.
היא הייתה מודעת לכך שזה לא דבר טוב בשבילו,
והיא הבינה זאת בגלל שאמא שלה לא ראתה זאת בעין יפה, ולא טרחה להסתיר זאת.
הריבים בין הוריה יצרו התפלגות מסויימת בתוכה,
היא פיתחה טינה כלפי אימה,
כיוון שהיא תמיד הייתה רטנונית וזועפת כשפיונה הייתה מבלה עם אביה במרתף, וממש לא אהבה את זה.
מנגד לכך האהבה שלה לאביה יותר התהדקה, היא הרגישה שהוא מבין אותה יותר, מה שהיה גם נכון,
ולכן היה לה קל יותר לנהל איתו יחסי הורה ובת טובים כפי שהיא רוצה, כיוון שלו לא אכפת אם היא לא מגונדרת מספיק, אם היא לא ניקתה את החדר שלה או לא ביצעה את המטלות שלה בזמן.
איתו פיונה יכלה למצוא את המנוחה מהדברים שהיו כביכול זניחים ולא משמעותיים שאימה כביכול הכריחה אותה לעשות.
והסיבה שאני מתארת את הכל בזמן עבר,
היא משום שאביה של פיונה מת 😌
(כבר אמרתי שאני אארגן לדמויות שלי טראומות, לא? 🙂)
כאילו, זה ממש לא דבר טוב בשביל פיונה, סליחה פיונה על כך שאני מנהלת לך את החיים 🙇‍♀️.
אבא של פיונה נהרג בתאונת דרכים, כשנדרס על ידי נהג שיכור באותו היום של יום ההולדת ה-12 של פיונה.
והיא... לא לקחה את זה טוב.
על מנת להתגבר על האובדן היא החלה לבלות באופן קבוע במרתף, היכן שנמצאים כל הדברים של אביה, אך זה לא עזר לה כמו שהיא ציפתה.
לכן היא החלה לעשן את הסיגריות שהיו האהובות עליו, בניסיון למלא את החסר.
ובאופן לא צפוי, היא גילתה שזה עוזר לה. למרות שהיא לא סובלת את ההרגשה, ועדיין לא מבינה איך אנשים נהנים מהמוצר הזה, היא עדיין מעשנת. וזאת משום שהתחושה שממלאת אותה עקב כך גורמת לה להרגיש קרובה לאביה יותר מתמיד,
וכך היא מצליחה להתגבר ולהשלים בצורה עקיפה עם האובדן שלו, או יותר נכון, להרגיש כאילו הוא מעולם לא הלך.

לסיכום של דבר, הסיפור הזה וגם הציור, נועדו גם כדי לעזור לעצמי להתמודד בצורה יותר טובה עם הטראומה המשונה שיש לי מסיגריות.
אני גם ממש ממליצה למי שלא מצליח להתמודד עם משהו,
לקחת נשימה עמוקה, לאפס את המוח, ולראות את הצד האופטימי יותר של הדבר.
וזה... נשמע כמו קלישאה חסרת תועלת לחלוטין 😐
אבל מניסיון, אני יכולה להעיד שזה עוזר.

בכל אופן,
איך היה עד עכשיו בחופשת פסח? 🙃
איך היה ליל הסדר?
מה לבשתם? 😮

ציירי וואטפד הריני מאתגרת אותכם,
לצייר את עצמכם עם הבגדים שלבשתם בליל הסדר 🙃
או עם התלבושת האהובה עליכם למקרה ואתם לא חוגגים את החג.

But I can tell, I was a cold bitch.😌

סתם על מי אני עובדת,
בכל מהלך הלילה הזה של ליל הסדר נראיתי כמו שק תפוחי אדמה וכרפס.

נרדמתי לסירוגין כשהקריאו את ההגדה 😐
ואז כשהגיע תורי ואחותי העירה אותי (לא) בעדינות,
נבהלתי ממש עד ששפכתי את כוס היין שלי, והענקתי לחולצה שלי ולמפת השולחן שידרוג לצבע פלמינגו.
אבל בואו נקווה שזה סימן עבור מזל טוב להמשך השנה 🙏