"יצירתיות דורשת אומץ, או שיגעון."
או פשוט רצון להגיע לגיהנום בדרך אקספרס.
אל תכחישו את העובדה שיש לכם צד אפל, לכולנו פה יש את החלק הקטן והעברייני הזה שנמשך לריח של קלמנטינות.
אמנם רובכם מוצאים את הפורקן שלו כאן בכתיבה, אך אני פולשת לכם למימד עם ספר...
אנשים וחייזרים, הגיע הרגע שכולנו חיכינו לו🙂. (או לפחות אני)
היום האחד לאוקטובר, מה שאומר שהגיע ה... . . (צרצרים, תופים בבקשה!) . . אימהקטובר!
אתגר הציור הכי מבעית של השנה,
סוף סוף אני יכולה לשחרר את המפלצות האמיתיות שבארון התודעה שלי עם טענת הגנת צידוק נורמלית. (כי מסתבר שה'תניחו לי לצייר בשקט' עדיין נחשב פלילי מול שופטי היגיון האנושות.)
אז בזכות aiko2u גיליתי על קיומו של האתגר המדהים הזה, והחלטתי בגאונותי לדחוס לעצמי עוד תוכנית ללוח הזמנים חסר הזמן שלי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
וול, אני מקווה שאצליח לעמוד בו.
אז היום זהו יום ה-1,
הפוביה שלי. . . . . גאד, הלוואי שהייתי יכולה לראות את הפנים שלכם עכשיו, ממה לעזאזל ריה מפחדת?
יש ניחושים? מישהו? מישהי?
('תגידו, אני אמרתי שאפשר להפסיק עם התופים?? עכשיו זה לא הזמן לצרצר!'.)
אז אממ... תופתעו, אך יש לי לא מעט פחדים.
ובאמת הייתה לי התלבטות (שלקחה פחות מדקה) מה להעביר כאן לדף.
אז...
*נשימה עמוקה*
חרדה חברתית.
אלים, אני שונאת את צירוף המילים האלו.
ולפני שאני אציג כאן את מה שיצא לי לבסוף מעיפרון הזוועות שלי,
אני אעניק לכם (בטוב ליבי המכני) טיול קצר לתוך נבכי מוחי.
אז פוביה חברתית, זו חרדה שמלווה אותי במשך שנים על גבי שנים. זו לא ביישנות, או יראה מנומסת מהזולת.
זהו חשש חרדתי, פחד לא ברור מסכנה עמומה ולא ידועה. זה בלתי נשלט, זה לא רצוי. זו פשוט התחושה התמידית שמקננת בכבדות נוראית על המוח ועל הלב ולא מוכנה לעוף משם, לא משנה כמה אני מנסה.
אז בעצם האתגר שלי היה להעביר את התחושה הזו לדף.
וזה מה שעשיתי בשלוש בלילה-
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
החלק שאני הכי רוצה להדגיש כאן שיהיה ברור, זהו חוסר הגפיים.
לרגליים, ולידיים בעיקר, יש את רפלקס ההתגוננות, תמיד אפשר לברוח בעזרת הרגליים, והידיים הן המסתור כביכול.
(לדוג' במצב מוזר שבו אתם מוצאים את עצמכם מסתובבים בציבור ללא מלבושים, הידיים יהיו שם לעזר.)
כאשר הן לא שם, יש תחושה של חוסר אונים, חשיפה מוחלטת.
זו התחושה.
הצורך התמידי להסתתר, אך זה פשוט בלתי אפשרי, אפילו מפני עצמך.
ושאר הפרטים... אני חושבת שאשאיר אותם למרחב הדימיון שלכם, כי אני נחמדה (וסקרנית למוות).
