My dark side (Sketchbook)

תקוות ובולשיט

תיאור סצינה לא מעניינת

*היום האחרון של השנה*

~חלוקת תעודות~,

עשרות בנות מתייפחות סובבות אותי,
ואני יושבת על הרצפה בגבי לקיר עם השיר Sarcasm מנוגן בכל העוצמה בתוך האוזן היחידה שעובדת לי,
רק ממתינה לקחת את התעודה הארורה שלי ולעוף לבית.
אך האדם האדיוט שקבע את תור הנכנסות,
שם אותי כמעט בסוף הטור,
מתעלם לחלוטין מהעובדה שיש לי נסיעה של ארבע שעות ואני מתה כבר לעוף משם.

ומכיוון שלא חשתי בצורך לבכות ולהיפרד בדמעות תנין מכל שכבתי היקרה,
ציירתי להנאתי,
כמו שכל אדם משועמם עם שכל רקוב בקודקודו היה עושה.

ילדה רנדומלית מופיעה משום מקום לצידי.

אני: *מביטה בה בדממה בפנים חסרות הבעה*

היא (אני אקרא לה מטילדה ללא שום סיבה):
"מה את מציירת?"
*חוטפת לי את המחברת מהיד*

אני: ...

מטילדה: ....

הציור:

מטילדה: "למה הוא מכוון עליו רובה?"

אני: "זה אקדח."

מטילדה, בגבה מורמת מעל עין נפוחה מבכי:
"למה יש לו חצים תקועים בגב שלו?"

אני האמיתית ששוכנת בתוך המוח שלי:
'כי אלו כל הצרות והבעיות שלו במשך חייו, הדברים שכמעט שברו אותו לרסיסים אך הוא עדיין שרד אותם, את יכולה בבקשה לקחת את הרגליים השזופות שלך ולעוף ממני??'

מסיכת ילדה חביבה שאני מקרינה לבחוץ:
"סתם."

מטילדה, *מחזירה לי את המחברת השחורה*:
"למה את מציירת כאלו ציורים מפחידים?"

אני:
"כי זה מה שאני אוהבת לעשות."

'זה פ*קינג אקספרסיוניזם, מוח טרי.
מצטערת בשבילך שהחיים זה דבר יותר מפחיד מכל מה שיכול אי פעם לצאת מהראש של סטיבן קינג.'

*מטילדה הולכת משם בצעדים מהודסים ואני הולכת לשירותים הקרובים כדי להקיא את מיצי המרה שעלו לי בגרון.*

סוף סצינה

רק אני מרגישה לפעמים שאני מוקפת בבני אנוש עם רמת אייקיו אפסית?