Always you ~Larry stylinson~

~חלק 11~

נ.מ- הארי:
אין מצב.
אין. פאקינג. מצב.
אני יושב בכורסא שניצבת מול זאת של ורוניקה.
מרפקיי נשענות על ברכיי וראשי בין ידיי.
אני פאקינג מתקשה להאמין.
ורוניקה עוצרת את ההקלטה, ״משהו מזה מוכר לך?״
״רק חלק. אין מצב ורוניקה.״ אני מכחיש והיא מחייכת, ״אתה לא אמור לזכור כל פרט ופרט מהטראנס. תמיד יהיו חלקים שתזכור יותר וחלקים שתזכור פחות.״
״וויליאם.. זה שמו השני של לואי.״ אני אומר בשקט מופתע לגמרי מכל מה ששמעתי, ״הארי? אתה היית רוצה שנמשיך עם הטיפול בהיפנוזה?״
״אני.. חושב שכן.״
״בטיפול הבא נחזור קצת יותר אחורה, אוקיי?״
״יותר רחוק מימי הביניים?״ היא מחייכת, ״כן. אל תתרגש יותר מידי מהטיפולים האלה כי בסופו של דבר אתה תתרגל אליהם.״
״זה באמת עזר לאנשים?״
״כמובן. אלה טיפולי רגרסיות. חרדה יכולה לנבוע מתקופות קודמות, היא יכולה ללוות אותך מספר גילגולים אחורה ואולי גם קדימה. זה תלוי באיך אתה מטפל בהם ואיך אתה מגלה עליהם.״
״אנחנו נעשה עוד טיפול כזה היום?״
״לפי התגובה שלך לטיפול הראשון אז אני חושבת שלא. עדיף שתחזור הביתה ותנוח קצת, תעכל קצת את מה שקרה ובטיפול הבא נמשיך.״
״לא! אני רוצה שנמשיך..״ אני מבקש, ״אתה בטוח?״
״כן.״
״אוקיי אז תחזור למיטה.״
היא עושה לי שוב את התרגילי הירגעות עד שאני מגיע למצב שאני מוכן לגמרי.
נ.מ- ורוניקה:
״הארי, אני רוצה הפעם שתנסה יותר רחוק מתקופת ימי הביניים, אוקיי? אם אתה לא מצליח אז זה בסדר.״ הוא מהנהן, ״מה אתה רואה?״
״אני נמצא במלחמה.״ הוא מתחיל להגיד, ״איזה סוג של מלחמה?״
״מלחמה בין ערים. אני חייל בצבא האוסטרי בחיל האוויר. אני טייס ואני טס עם אחד החיילים שחטפנו בזמן המלחמה.״
״בן כמה אתה?״
״אני... בן 37.״ הוא עוצר, ״אתה נשוי?״
״אישתי מתה בגלל מחלה שהייתה לה. אני נשארתי רק עם בתי.״
״בתך? בת כמה היא?״
״היא ממש קטנה. יהיה לה עצוב אם יקרה לי משהו.״
״מי זה החייל הזה שחטפתם?״ אני משנה נושא,
״קוראים לו סטיוארט.״ הוא שוב לא מרחיב, ״מה הוא עשה שחטפתם אותו?״
״אני חטפתי אותו. המפקדים שלי לא יודעם עדיין שהוא אצלי.״
״אוקיי.. מה הוא עשה?״
״הוא הסתנן למפקדה שלי.״
״אתה מפקד?״
״כן. הבסיס הוא בסיס סגור, רק שלי ושל החיילים שלי.״
״ורק אתם הייתם שם? אתה ואלה שאתה מפקד עליהם?״
״היו גם שומרים בחוץ אבל הוא הצליח לעבור אותם.״
״אתה מתכוון להרוג אותו?״
״אני.. אני לא יודע. ניסיתי אבל לא הצלחתי. הוא הסתכל עליי בעיניו הכחולות וזה היה קשה מידי.״
״עיניו הכחולות? יש לו משעמעות גם בחייך
העכשוויים?״
״כן.. זה.. נייל.״
״נייל..״ אני חוזרת אחריו, ״לאן אתה לוקח אותו?״
״לכלא במפקדה הארצית.״
״לכל חיל יש בסיס?״
״יש סך הכל שניים: חיל האוויר וחיל היבשה.״
״ואתה המפקד של כל חיל האוויר.״
״נכון.״
״מה עומדים לעשות לסטיוארט?״
״ההחלטה נמצאת בידיי. אני מחליט מה לעשות איתו.״
״אתה תהרוג אותו?״
״אני צריך. אני אולי אגיד לאחד מהחיילים לעשות את זה.״
״הארי בוא נתקדם קצת בזמן, אוקיי?״ הוא מהנהן באיטיות, ״אני... צף. אני לא רואה כלום, אני לא עושה כלום.״
״אני חושבת שהתקדמת קצת יותר מידי זמן. זה שאתה צף זה אומר שתקופת החיים הזאת שאתה נמצא בה נגמרה. תחזור קצת אחורה.״
״אני עם הילדה שלי בבית. יש לה היום יום הולדת. עזבנו את אוסטריה.״
״לאן עזבת?״
״אני... לא יודע. אני לא מצליח לראות.״
״את השנה אתה מצליח לראות?״
״גם לא.״ הוא עונה בקצרה, ״תספר לי מה אתה רואה מסביבך.״
״אנחנו נמצאים בבית עם גינה. אנחנו חוגגים את יום הולדתה רק אני והיא. קניתי לה מטוס צעצוע,״ הוא מחייך, ״היא אמרה לי שכשהיא תהיה גדולה אז היא תהיה טייסת כמוני. אבל אני לא רוצה שתשליך את עצמה לאש ושתילחם.״
״יש בנות חיילות בתקופת הזמן הזאת?״
״לא איפה שאנחנו גרים.״
״תסתכל עוד קצת מסביבך כדי לראות אם יש אנשים שנמצאים בתקופת החיים שלך כיום.״
״השכן שלי... קוראים לו בנג'מין, בקיצור בן.״
״מה הוא בשבילך?״
״כשעברנו לפה לא ידעתי שיש לנו קשר משפחתי.״
״איזה סוג של קשר? קרוב?״
״מאוד קרוב. אנחנו אחים. אחרי שאמא שלנו מתה, אבא שלנו שלח אותי לגדול בכנסייה והוא החליט לגדל אותו לבד. הוא הגדול יותר מבינינו ולא היה לו כסף לגדל עוד ילד. בהתחלה כשראיתי אותו אני... אני התאהבתי בו. ואז גילינו שאנחנו אחים בעזרת קעקוע משפחתי שיש לנו. קעקוע שעשינו כשאני הייתי בן 3 והוא היה בין 11.״
״ובגלל זה אתם לא יכולים להיות ביחד.״ אני משלימה אותו, ״התאכזבת כשגילית שאתם אחים?״
״אף פעם בחיים שלי לא הכרתי את המשפחה שלי. יותר התאכזבתי שגיליתי שהתאהבתי באח שלי.״
״הארי.. אני רוצה שתתעורר לאט לאט, טוב? אני יודעת שאתה לא צריך שאספור לאחור מעשר, נכון?״ הוא מהנהן, ״קח את הזמן שלך להתעורר.״
הוא מתעורר אחרי מספר דקות ומתיישב בכורסא שמולי.