״כן?״ אני שומע מבפנים ואני פותח את הדלת.
״היי.״ אני אומר עם חיוך, ״היי.״ הוא מתיישב, ״באתי לראות מה שלומך.״
״אני בסדר. אני משתחרר מחר.״
״אתה רוצה שאבוא מחר? אני אלווה אותך הביתה ואהיה איתך עד שתחלים.״
״באמת? זה יהיה ממש נפלא. אבל.. אני לא זוכר איפה אני גר. כלומר, הרופאים אמרו שהזיכרון שלי קצת נפגע קצת.״
״אוי.. יש דרך לטפל בזה כדי שלא יחמיר.״
״באמת? מה הדרך?״
״פסיכולוגית. יש מישהי שאני הולך אליה, היא כל כך טובה. חבר נורא טוב שלי היה הולך אליה והיא עזרה לו בעזרת היפנוזה.״
״היפנוזה? למה מה היה לו?״
״היו לו חרדות ונדודי שינה קשים. והיא עזרה לו אחרי מספר טיפולים.״
״אתה תוכל לקחת אותי אליה.״
״כן, כמובן. תגיד לי רק מתי אתה רוצה.״
״אחרי שאשתחרר?״
״בשמחה. תדבר איתי כבר.״
״אתה כבר הולך?״
״כן. אני צריך להיות עם הבן שלי עד שאמא שלו תיקח אותו.״
״אתה אמרת שתביא אותו.״ הוא מזכיר לי, ״נכון.. אבל הוא לא כל כך אוהב בתי חולים. אם תרצה תוכלו להיפגש אחרי שתשתחרר.״
״זה יהיה נפלא. אני ממש אוהב ילדים.״
״היית רוצה ילדים עם ניקול?״
״אני וניקול לא ביחד. היא לא באה לפה בכלל.״
״היי, אם היא לא באה לפה כשאתה בבית חולים, אז היא לא שווה את זה כנראה.״
״אתה צודק. בכל אופן, אני מעכב אותך ואתה צריך ללכת.״ אני מחייך, ״נתראה מחר.״
״נתראה מחר.״
YOU ARE READING
Always you ~Larry stylinson~
Fanfiction״הוא היה חייב לחזור לחיים שלי?!״ הוא צועק, ״הוא לא חזר לחיים שלך. אתה פשוט ראית אותו אחרי הרבה זמן שלא ראית אותו. זה לא אומר שהוא מתכוון לחזור לשם.״ ״מספיק שראיתי אותו פעם אחת. עכשיו אני יודע שלא אוכל להוציא אותו מהראש.״ אזהרה! הפאנפיק עלול להכיל:...
