Always you ~Larry stylinson~

~חלק 32~

יום ועוד יום עובר.
עוד שעה ועוד שעה.
היום זה כבר היום השלישי שאנחנו בבית חולים.
אחרי שהאחות יוצאת מהחדר אני נכנס.
״הארי.. קום,״ אני מתחיל להגיד, ״אני התגעגעתי אליך. כמה זמן אתה חושב לישון? אמרו רק כמה ימים. עברו כמה ימים.״ דמעות יורדות על פניי, ״נו.. קום כבר. אמרת לליאם שאתה הולך להציע לי נישואים. מה חשבת שאני לא יודע? אני יודע! אז קום כבר ותעשה את זה.״
אני לוחץ על ידו ואני מרגיש שהוא מחזיר לי לחיצה.
הוא מתחיל לזוז ודמעות ממשיכות לרדת על פניי.
הוא פותח את עיניו באיטיות רבה.
הוא ממצמץ כמה פעמים ומשפשף את עיניו.
״מ-מה.. א-איפה אני..?״ קולו צרוד, ״חכה. אל תזוז.״ אני רץ לקרוא לאחות.
״לאן אתה רץ?״ ליאם עוצר אותי, ״הוא התעורר.״ החיוך לא יורד מפניי, ״מה?!״
״כן!״ הם נכנסים לחדרו ואני הולך לקרוא לאחות.
כשאני חוזר לחדרו של הארי, כולם יוצאים משם עם דמעות בעיניים.
״מ-מה.. מה קרה?״ הם לא עונים.. הם רק מסתכלים עליי.
אני מתכוון להיכנס לחדרו אבל ליאם תופס בזרועי, ״לואי.. אולי לא כדאי שתיכנס לשם עכשיו.״ הוא אומר בשקט,
״מה קרה?!״ אני צועק, ״אני לא אשאל שוב.״
״הארי..״ נייל מתחיל להגיד אבל נעצר, ״מה קרה להארי?״
״הוא..״
״דבר כבר!״ אני קוטע אותו, ״הוא לא זוכר כלום.״
אני לא יודע איך להגיב, ״מה זאת אומרת לא זוכר
כלום?״
״המכה של התאונה גרמה לו לשכוח הכל.״
״מה זה ״הכל״?״
״הוא לא זוכר אותנו.״ ג׳מה אומרת בכאב ובוכה על כתפה של אן, ״לא.. אין מצב.״
אני משתחרר מאחיזתו של ליאם ונכנס לחדר.
״הרופאים אמרו לא לדבר איתו על זה.״ ליאם אומר שנייה לפני שאני נכנס, ״הם אמרו לו לדבר איתו על זה שהוא איבד את הזיכרון..״
אני מנגב את הדמעות ונכנס.
״הארי?״ אני סוגר את הדלת, ״מממ?״
קשה לו לדבר, ״איך אתה מרגיש?״
״אני חושב שבסדר. מתי ישחררו אותי?״
״אממ.. אני לא יודע.״
״אתה לא רופא פה.״
״לא. אני לא.״
״מצטער אם זה חצוף מצידי, אבל מי אתה? אני פשוט לא מזהה אותך. נפגשנו פעם? היית לידי כשהתעוררתי.״
״אממ.. נפגשנו ממש.. ממש מזמן.״ אני מתקשה לדבר.
הדמעות חונקות אותי, ״אז כנראה שזאת הסיבה שאני לא זוכר.״
״כנראה.״ הוא מחייך, ״לא התראינו מלא זמן. ספר לי מה חדש אצלך.״
אני מבקש ומתיישב בכיסא שליד המיטה.
״מה חדש..״ הוא חוזר אחריי, ״כלום. עדיין גרפיקאי.״
״אתה גרפיקאי?״
״כן כבר 8 שנים בערך.״
״וואו.. מלא זמן. לא היית רוצה עבודה אחרת.״
״לא יודע. אף פעם לא חשבתי על זה. הייתי גם צלם בין לבין.״
״מה עם חברה שלך? עדיין ביחד?״
״נפרדנו לא מזמן אבל חזרנו מאז.״ ליבי נצבט.
מה הולך להיות עכשיו..? ככה זה הולך להיגמר בינינו?
״שיט אני חושב שהיא בכלל לא יודעת שאני פה.״ הוא קם מעט לתנוחת ישיבה, ״מקודם כמה אנשים נכנסו לחדר שלי. לא היה לי מושג מי הם.״
״אז מה שלומה של חברה שלך... תזכיר לי איך קוראים לה.״
״ניקול.״
״נכון.. ניקול. אז מה שלומה.״
״היא בסדר. בקרוב נחגוג 3 שנים ביחד.״
״יפה.. ואיך אתה מתכנן לפתיע אותה?״
״בהצעת נישואים.״
״וואו.. איזה יופי. אני שמח בשבילכם. אממ.. למה הגעת לבית חולים? מה קרה?״
״עברתי תאונה. רגע.. מה אתה עושה פה?״
״היו לי בדיקות שהייתי צריך לעבור.״
״בערב חג המולד? למה אתה לא עם המשפחה שלך?״
״הבן אדם הכי חשוב לי לא איתי.. אז קצת קשה לי לחגוג בלעדיו. אבל אני חגגתי עם הבן שלי והמשפחה שלי.״
״הבן שלך?״
״פרדי. קוראים לו פרדי.״
״תביא אותו לפה מתישהו. אני חושב שאני הולך להישאר פה מלא זמן.״
אני מחייך חיוך מאולץ, ״אין בעיה.. אני אביא אותו מתישהו.״
אני עוצר את הדמעות שלא יצאו, ״אממ.. אני צריך ללכת אז נתראה.״
״ביי. תודה שבאת.״
אני יוצא, סוגר אחריי את הדלת ומתפרק בזרועותיהם של נייל וליאם.
הם חיבקו אותי חזק ונתנו לי לבכות עליהם.