Always you ~Larry stylinson~

~חלק 41~

נ.מ- הארי:
״איך היה לך?״ אני נכנס לרכב של לואי, ״ורוניקה מדהימה.״ זה הדבר היחידי שאני מצליח להגיד.
היא עזרה לי לזכור והיא כל כך מבינה ומכילה, ״היא באמת מדהימה.״ הוא מסכים איתי, ״היא הצליחה לעזור לך קצת?״
״למה לא אמרת לי שהיינו זוג לפני התאונה?״ אני מתעלם מהשאלה שלו, ״א-אני.. לא.. אני לא יכולתי. הרופאים אמרו שאתה צריך להיזכר לבד, שלא נעמיס עליך ושאתה לא תתאמץ.״
אני מוריד את מבטי משלו, ״תספר לי איך היה לך..״ הוא מבקש שוב, ״אתה אוהב אותי?״ אני פונה להביט בו.
הוא לא עונה, ״לואי, אתה אוהב אותי?״ אני שואל שוב,
״כ-כן. מאוד.״
״אוקיי.. אז תסיע אותי ל.. לליאם ותן לי קצת זמן לעצמי.״
״כמה זמן?״
״כמה שאני צריך.״
״אתה תצטרך הרבה זמן?״
״אני לא יודע..״ אני שוב מוריד את מבטי, ״אל תרחיק אותי ממך.. בבקשה.״
״זה סתם יהיה מוזר עבורי ועבורך. אני לא יודע מה אני מרגיש ואני לא רוצה לשקר לך או משהו כזה.. זה מפחיד אותי קצת.״
״אני לא מאמין שזה קורה שוב..״ הוא אומר בשקט ואני מחייך לעצמי, ״זה קרה גם לפני?״
״כן. זה קרה גם לפני. כל פעם שקצת התקרבתי אליך, אתה התרחקת ממני כי פחדת. פחדת להרגיש קצת מאושר.״
״אבל זה לא המצב עכשיו. עכשיו זה משהו אחר.״
״תמיד יש ״משהו אחר״. ולמען האמת.. זה כבר מייאש.״
״לואי. זה לא עם כוונה.״
״אני יודע שלא.״
הוא מתניע את הרכב ואנחנו נוסעים.
אחרי נסיעה קצרה אנחנו מגיעים לליאם.
לואי לא אומר כלום ונוסע.