Always you ~Larry stylinson~

~חלק 26~

הגענו לשדה, אני עובר את הבדיקה הביטחונית ועולה למטוס.
לאחר טיסה של כמה שעות הגעתי ללונדון.
הרבה זמן שלא הייתי פה. שכחתי מה זה הקור של לונדון.
אני מגיע ישר לבית של לואי, בית נוסף שיש לו בלונדון.
אני דופק על הדלת.. אף אחד לא פותח.
אני מנסה שוב והפעם הוא פתח...
הוא עומד מולי בלי להגיד כלום.
הוא מופתע לגמרי לראות שבאתי.
״למה הלכת בלי להגיד לי?״ אני מתחיל להגיד, ״לא רציתי להציק לך.״
״אבל זה לא מציק לי.. יותר הציק לי שהלכת והשארת לי פאקינג פתק.״
״אני מצטער.״
״אל תצטער.״ אני מבטל את דבריו ומתקדם צעד לחבק אותו, ״אני יודע שתמיד קשה לך ביום הזה.״
״תודה שבאת.״ אנחנו עדיין מחובקים,
״הלכתם כבר לבית קברות?״ אנחנו מתנתקים מהחיבוק,
״לא עוד לא.. אנחנו מחכים לפיבי, היא הלכה להביא את ארנסט ודוריס.״
״אז אני אחכה איתכם.״ הוא מחייך, ״בוא, כנס.״
אני נכנס לבפנים ורואה את כל משפחת טומלינסון.
ברגע שאני נכנס פרדי, בנו של לואי, קופץ עליי,
״הארי! התגעגעתי.״
״שלום לך ילדון. גדלת. אתה כבר בן 6, נכון?״
״נכון!״ הוא עדיין בזרועותיי, ״פרדי לך תביא להארי משהו לשתות.״ לואי מבקש והוא מציית.
לוטי קמה אליי ומחבקת אותי, היא בוכה עליי..
״לוטי.. די אל תבכי. אני יודע שאת מתגעגעת אבל היא במקום טוב יותר. תהיי בטוחה שהיא עכשיו מסתכלת עלייך מגן עדן.״
״אני מתגעגעת אליה.״ היא מושכת באפה,
״גם אני מתגעגע אליה. את יודעת כמה שאהבתי, ואני עדיין אוהב את אמא שלך.״
״הנה הארי.״ פרדי חזר והביא לי כוס מים, ״תודה, פרד.״
״אתה הגעת לפה בשביל סבתא ג׳והאנה?״ הוא שואל טיפה בעצב, ״כן..״
״אתה הכרת אותה, נכון?״
״נכון..״
״היא נפטרה כשהייתי קטן.. תינוק.״
״אני יודע, פרד. אני יכול להגיד לך שסבתא שלך אהבה אותך כל כך.. אני זוכר את היום שהיא ראתה אותך לראשונה, העיניים שלה נצצו כל כך.״
״אתה חושב שהיא שומעת אותנו?״
״בטח שכן. היא מסתכלת עליך מלמעלה ואוהבת אותך כל כך.״
״עצוב לי שלא יצא לי להכיר אותה יותר.״
״אני יודע.״ אני מרים אותו ומחבק אותו.
״הארי? בוא.״ לואי אומר ואני הולך בעקבותיו לקומה למעלה, לחדר השינה שלו.
״אל תיעלם לי ככה יותר. תשתף אותי, טוב?״ אני אומר ברגע שהוא סוגר את דלת חדרו, ״אני מצטער.״
״תפסיק להצטער.״ אני מחבק אותו ומקרב אותו קרוב אליי.
״הזמן הזה שלא הרגשתי אותך עשה לי כל כך רע.״
אני מודה, ״גם לי זה קשה ואני-״
״תפסיק. להתנצל.״ אני מזהיר אותו, ״אני רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך.״
אני מחייך, ״גם אני אוהב אותך.״
״אממ.. הארי, אתה לא חייב לבוא לבית הקברות אם אתה לא רוצה.״
״אבל בשביל זה באתי, כדי להיות איתך ולעמוד לצידך אם קשה לך.״
״לא קשה לי.״ הוא משקר, ״אני יודע שכן. תפסיק להגיד שלא. אם אנחנו זוג, אז אני מצפה שתשתף אותי בכל מה שאתה מרגיש. אני יודע שזה קשה לך לעשות את הדבר הזה, אבל אני מבקש ממך..״
״אוקיי. אתה צודק.״
״אפשר נשיקה עכשיו?״ הוא מחייך, מערסל את צידי פנים ומנשק אותי נשיקה עמוקה.
״אני אוהב אותך, האז.״
״גם אני אוהב אותך, לו.״