Always you ~Larry stylinson~

~חלק 30~

נ.מ- לואי:
אני משחק עם פרדי במשחקים החדשים שקיבל לחג.
נייל איתי וליאם מדבר בטלפון בצד.
אני מסתכל מהחלון ובודק אם הארי הגיע.. אבל לא.
למה הוא עדיין לא הגיע?
״הארי?״ אני שומע את ליאם אומר ואני קם ממקומי בבת אחת, ״הארי?!״ אני מגיע אליו, ״מה קרה?!״
״אני חושב שהוא החליק עם הרכב.״
״מה?! איפה הוא?״
״אני לא יודע.״
אני מתכוון לצאת אבל הוא עוצר אותי, ״הכבישים חסומים בגלל סכנת החלקה.״
״ליאם.. אני חייב ללכת אליו.״
״כרגע אנחנו לא יודעים מה קורה איתו ואיפה הוא.״
אני מנסה להתקשר אליו והוא לא עונה, ״הארי בבקשה תענה..״ אני מבקש בשקט, ״בוא. אני יודע איפה הוא.״ ליאם אומר, ״איפה הוא?״
״הוא בבית חולים המקומי, הוא היה לא רחוק מפה, קדימה.״
״איך אתה יודע שהוא שם?״
״מישהו שאני מכיר היה שם וטיפל בו.״
״ואיך הוא?!״
״כרגע הוא מחוסר הכרה.״ ליבי צונח, ״פיבי, דייזי, אתן יכולות לשמור על פרדי עד שאחזור?״ אני מבקש והן מהנהנות לחיוב.
אני מנשק כל אחת מהן בלחי, ״תודה.״
אני יוצא לאוטו במהירות ונייל וליאם נכנסים איתי.

אנחנו מגיעים לבית חולים.
״הארי סטיילס הגיע לכאן, מה מצבו?״ אני שואל את הפקידה בכניסה ברגע שאני נכנס, ״מי אתם בשבילו?״
״אנחנו חברים שלו וזה בן הזוג שלו.״ ליאם עונה, ״המכונית שלו התרסקה בשלג, המצב שלו לא יציב. הוא כרגע נכנס לניתוח ויש לו דימום פנימי.״
״אוי ואבוי..״ אני פולט, ״יש סכנה לחייו?״
״אין לי מושג. את זה תצטרכו לשאול את הרופא שמטפל בו. הם כרגע בטיפול נמרץ.״
אנחנו רצים לשם ומחכים עד שרופא יצא.
״הוא יהיה בסדר, נכון?״ אני שואל, ״הוא יהיה בסדר, לואי. אני מבטיח לך.״
״ומה אם לא?״
״הוא כן..״
לפתע אחד מהרופאים יוצא מהטיפול נמרץ ואני נעמד במקומי, ״אתם עם הארי סטיילס, נכון?״
״נכון.״ אני עונה במהירות, ״אז כמו שהפקידה בכניסה אמרה לכם, המצב שלו לא יציב. מקודם בניתוח הוא איבד את הדופק פעמיים אבל הוא חזר,״ אני מתקשה לבלוע את הרוק, ״יש סבירות של 80 אחוז שהוא יצא מזה.״
״ו20 אחוז שלא..״ אני משלים אותו, ״אבל המזל לטובתו. אני די בטוח שהוא יצא מזה.״
״יש סבירות לנזק אחרי?״ הוא מושך בכתפיו, ״נצטרך לראות.״
״בבקשה תעשה כל מה שאתה יכול..״ אני מבקש, ״אני מבטיח לך שאני אעשה.״
״תודה רבה.״ אני לוחץ את ידו והוא חוזר לחדר הניתוח.
״הסבירות שהוא יצא מזה גבוהה.״ נייל אומר, ״אבל יש גם סיכוי שלא.״
״די לואי, תפסיק. הוא יהיה בסדר!״ הוא נוזף בי, ״זה שתמלא את הראש שלך בחרא, זה לא יעזור לאף אחד במיוחד לא להארי. תחשוב על הסיכויים הגבוהים ולא על הנמוכים.״
אני לא אומר כלום ומתיישב על הכיסא.
המרפקים שלי נשענים על הברכיים וראשי קבור בין ידיי.
הרגל שלי קפוצה, לא נחה לרגע, בדיוק כמו הלב שלי.