Always you ~Larry stylinson~

~חלק 36~

״קדימה, פרד. סיים עם זה. אתה יודע את זה.״
״אוף אבא.. אני לא יודע. זה קשה לי.״ הוא עוזב את העיפרון ומוריד את מבטו לרצפה, ״אם קשה לך.. למה אתה לא אומר לאמא? למה אתה לא אומר לי?״
״כי אני לא רוצה שתתאכזבו ממני.״
״אנחנו יותר נתאכזב אם לא תשתף אותנו במה שאתה מרגיש. לא אכפת לי שאתה לא מצליח בתרגיל הדבילי הזה. אבל אם אתה לא אומר לי מה עובר עליך.. זה יותר מכעיס אותי.״ הוא מהנהן באיטיות ומושך באפו, ״אני אתקשר למורה פרטית שתעזור לך? במה אתה
מתקשה?״
״רק בנושא הזה. המורה אמרה לי ששום מורה פרטי לא יצליח לעזור לי.. אבל אני מבטיח לך אבא, שזה רק בנושא הזה אני מתקשה.״
״אני יודע, פרד. אתה לא צריך להבטיח לי. אני אלך למורה הזאת ואדבר איתה על ההתנהגות המגעילה שלה. אתה תראה שהיא תתנצל בפניך עד מחר.״
״אבא אתה לא חייב לעשות את זה.״
״את מה?״ אני שואל מבולבל, ״אתה לא חייב ללכת לצעוק עלייה כדי שתתייחס אליי יפה.״
״אני לא הולך לדבר איתה רק כדי שתתייחס אליך יפה.
אני הולך לדבר איתה כי היא לא צריכה להתנהג ככה לתלמידים שקצת מתקשים. היא אמורה לעזור להם, לא להגיד שהם טיפשים.״
״אני לא טיפש!״ אני מחייך, ״אני יודע שאתה לא. אתה כמו אבא שלך- חכם.״
״גם אמא חכמה?״
״היא.. חכמה בדרכים שלה.״ אני צוחק, ״דרך אגב, אתה תרצה לפגוש את הארי עוד כמה ימים?״
״הוא בסדר? הזיכרון שלו חזר?״
״לא, עוד לא. הוא לא זוכר אותי אבל הוא חושב שאני חבר טוב שלו מפעם.״
״הוא לא זוכר שאתם זוג..?״
״איך אתה יודע שאנחנו זוג? לא אמרתי לך.״
״אבא, באמת.. אתה חושב שאתה יכול להסתיר ממני דברים? התאכזבתי שלא סיפרת לי.״ הוא חוזר על מה שאמרתי לו, ״מצטער, קצת ברח לי מהראש. אתה
סולח?״
״כמובן!״ הוא קופץ עליי לחיבוק, ״הוא ישתחרר מחר. אני אקח אותו לפני זה לפסיכולוגית שתנסה לעזור לו עם הזיכרון.״
״אם הרופאים לא הצליחו, אז איך היא תצליח?״
״היא פשוט תנסה לעורר לו את הזיכרון. היא תנסה להזכיר לו דברים שנמצאים בתת-ההכרה שלו.״
״אתה חושב שהיא תצליח?״
״אני מקווה.״
״אבא? כשאתה והארי תתחתנו, אני אהיה השושבין שלך?״
אני צוחק, ״מה גורם לך לחשוב שנתחתן?״
״כי אתה אוהב אותו, לא?״
״כמובן שאני אוהב אותו, אבל זה לא אומר שאנחנו נתחתן.״
״להתחתן זה אומר להיות כל החיים שלך אם הבן אדם שאתה אוהב. אתה לא היית רוצה לבלות את כל החיים שלך עם הארי?״
״הייתי רוצה, אבל כרגע הוא אפילו לא זוכר שהוא אוהב אותי.״
״הוא יזכור.״ הוא מניח את ידו על כתפי.
הטלפון שלי מצלצל, ״קדימה, פרד. אמא פה.״
״אבל.. אני רוצה להישאר איתך.. דודה לוטי אמרה שהיא תיקח אותי היום לשחק עם ארנסט.״
״שאלת את אמא?״ הוא מהנהן לשלילה, ״היית צריך לשאול אותה. אתה יודע שהיא לא תמיד מסכימה לי לקחת אותך, רק אלוהים יודע למה.״
״הרבה יותר כיף לי איתך.״ הוא מזעיף את פניו, ״לא כיף לך עם אוסטין?״
״כיף לי, אבל אני תמיד מנצח אותו בכדורגל. זה לא כמו לשחק איתך.״
״אוקיי.. אז זה מה שנעשה: נגיד לה שיש לי מחר פגישה עם המורה שלך בבוקר ושעדיף שתישן אצלי כי אני גם ככה נוסע לבית ספר שלך.״
״כן! נגיד לה את זה!״
״קדימה, תאסוף את הדברים שלך.״