המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

נק' מבט: ג'ורג'

הרגשתי יותר ויותר אידיוט ככל שתכנית החירום שלי הלכה והתקדמה. אדוארד הסתכל עליי עכשיו במבט חודר מלחיץ למדי שגרם לי לעצור יבבת פחד, וכמה מהחברים שלי לכיתה הסתכלו עליי כאילו שהחלקתי על השכל. ראיתי שג'ואי היה רוצה מאוד להצטרף אליהם. הבטן שלי התהפכה בעצבנות. "אז אתה בטח יודע שבן האנוש ידבר עם המנהלת של פנימיית קסם. ושזה לא עניינך." המורה שחור השיער הצליח להגיד לבסוף במצח מקומט. הלב שלי פרפר בפחד כשהבנתי עכשיו שנגמרו לי הרעיונות שיחלצו אותנו מצרות, אבל עכשיו ג'ואי צעד קדימה להפתעתי הטובה. זה לא התאים לו בדרך כלל. "זה עניינינו כשזה קשור לפנימייה שאנחנו חיים בה," הוא אמר בהדגשה. "אז מגיע לנו לדעת בדיוק כמו לכם המורים." הנהנתי פעם אחת בניסיון לא להראות המום מג'ואי. אדוארד קימט את המצח כמו במחשבה ולבסוף שיחק בידיו עם הטוש המחיק השחור. "טוב," אמר עכשיו ונראה מופתע. קיוויתי מאוד שזה השכיח ממנו לפחות את כל עניין הריתוק שלנו. "אז אתם יודעים בדיוק את מה שכל המורים יודעים." אדוארד אמר והניח את הטוש על יומן המורה שלו. "אבל משהו קורה, נכון?" ג'ואי המשיך לשאול ותלמיד נוסף בכיתה שלנו, אני חושב שקוראים לו קלארק, יבב. לקלארק יש שיער שחור ארוך וגלי, עור כהה בצבע שוקו וחולצת טריקו אפורה ומכנסי דגמ"ח וקלארק גם נעל נעליים כחולות. ג'ואי היה עם שיער חום חלק וקצר, עור חום ונעליים לבנות. אני פשוט זרקתי עליי את הדברים הראשונים שראיתי אחרי המקלחת. כלומר, חולצת טריקו לבנה עם סמל בית הספר, מכנסי דגמ"ח שחורים. היו לי גם שעון בנים על יד שמאל ונעליים ירוקות. ג'ואי הגניב מבט לקלארק שישתוק וקלארק הרטיב שפתיים ואז חזר לשקוע במחברת שלו ולחזור למהר גם להעתיק מידע על מכונף אחד בשם כריסטופס קולומבוס, ככה הסתבר לי אחרי שהסתכלתי על הלוח כדי לראות מה קלארק ושאר הכיתה מעתיקים עכשיו כדי להתכונן נפשית ללכתוב הרבה. נשכתי שפתיים אחר כך. אני שונא שיעורי היסטוריה. תמיד יש יותר מדי מידע בבת אחת."זהו זה," אדוארד פסק עכשיו והקפיץ אותי בבהלה מהמחשבות שלי והניח את העט שלו על היומן למורה שלו ליד הטוש המחיק ללוח המחיק סוף סוף כשהוא סוגר אותו ואני עצרתי את הנשימה וג'ואי עצם עיניים באימה. כמה תלמידים גיחכו שוב לפני שחזרו להעתיק על המכונף כריסטופר קולומבוס. "אולי קורה ואולי לא. כל מה שאני ושאר המורים יודעים גם הם - שזהו ביקור שגרתי לחלוטין של נציג ראשי מהעולם של בני האנוש הרגילים כאן בפנימיית קסם. עכשיו, אם אתם לא מאוהבים במקרה בכתיבת חיבורים ובזה שאני כותב להורים שלכם הודעה לפני שהם הולכים לישון ולקרוא בספר, שבו. בכיסא. שלכם. ברגע. זה. כריסטופר קולומבוס!" אדוארד פקד במבט פראי וג'ואי הגניב אליי מבט שואל ואני חייכתי אליו חיוך כנה של אסירות תודה. "אני אשרת אותך לנצח," אמרתי לו בשקט כשהתיישבתי במקום הקבוע שלי ליד אחד מהחלונות השמאליים בכיתה שלנו. "אני מחכה לזה." ג'ואי השיב לי בזמן שהוצאנו בעצמינו את הציוד להיסטוריה מהתיקים שלנו. "ומכיוון שאני בטוח שג'ואי וג'ורג' לא מעודכנים, מי מוכן ויודע או יודעת לספר לנו מי היה המכונף כריסטופר קולומבוס?" אדוארד שאל והעיניים השחורות הטובות והחמות שלו טיילו בין התלמידים. לפחות אדוארד חייך שוב חיוך חם, ואת החיוך המפורסם שלו, ושהיה גם סימן ההיכר שלו, לרוב, והבנתי שהוא סוף סוף שכח מהריתוק. היומן שלו אכן היה סגור והעט גם היה רחוק מהיומן עכשיו והלב שלי דפק מרוב הקלה והתאמצתי שלא לבכות כמו ילד קטן. בינתיים ג'ואי פתח את המחברת הספירלית שלו לשיעורי היסטוריה והתחיל להעתיק מהלוח. פתחתי את המחברת שלי גם אבל קודם החלטתי להקשיב לכיתה. הסתכלתי על החברים שלי

וקלארק הרים יד עכשיו והבנתי שזה כדי לפצות אותנו על היבבה שלו ממקודם. חייכתי אליו מהצד והעיניים שלו אורו עכשיו בתשובה. "קלארק?" אדוארד שאל אותו והצביע אליו ועליו עם הטוש המחיק השחור ללוח המחיק. הוצאתי עיפרון מכני אדום מהקלמר בינתיים. "הוא היה בין המכונפים הראשונים שהעזו להיות גם בין בני האדם הרגילים," קלארק אמר והקשבתי בזמן שהעתקתי מהלוח למחברת ביחד עם ג'ואי, שרטן בזמן שמחק משהו במחברת שלו ואז הוא חזר להעתיק. נאנחתי והתחלתי להעתיק בעצמי. אדוארד הנהן באישור לקלארק ואחר כך הוא סימן לו בטוש שימשיך לדבר."כריסטופר קולומבוס הוא גם מי שגילה את הקקאו בשנת אלף חמש מאות ושתיים וכריסטופר קולומבוס היה גם מי שהביא את אותו הקקאו לאירופה." קלארק סיים ונשם אוויר ואדוארד מחא כפיים כמה פעמים והנהן בראשו ואני וקלארק החלפנו כיפיים עם עטים. קלארק חייך, לפחות לרגע. "נכון," אדוארד אמר. "ולכן - " אני מניח שאדוארד היה ממשיך להרצות לנו על רוב המסעות המרתקים של כריסטופר קולומבוס, ג'ואי היה ממשיך להתלונן על המחיקות שלו ואני הייתי ממשיך להתאבל על עצמי כדי להעתיק מהלוח גם, אבל הקול שלו נבלע והוא הפסיק לדבר ונראה המום כמו כל הכיתה כשמישהו דיבר בכל הרמקולים. מישהי, למעשה.

הבטן שלי קפאה בזמן שהיא דיברה דרך הרמקולים לכל בית הספר: "כל התלמידים, אנו נכנסים למצב חירום. נא לחזור לחדרים שלכם ולא לצאת מהם עד שאורה אחרת. כל המורים, לוו אותם למעונות ואז לכו לחדרים שלכם בעצמכם. יש להיות בחדרים בשש בערב בכל יום עד שאגיד אחרת." הקול של המכונפת המנהלת אמילי סמית' נשמע ברמקולים וכשהיא סיימה לדבר והרמקולים נשמעו כמפסיקים לפעול אדוארד נשף אוויר בבת אחת, ואז הוא כנראה נזכר איפה הוא והוא מיהר לארוז את הדברים שלו וכמוהו אנחנו התלמידים. "לא להיבהל! כולם ללכת אחריי למעונות השנה הרביעית שלכם! נא להסתדר בתור ליד הדלת ולעמוד מאחוריי! אל פחד, מכונפים ומכונפות! אני איתכם וגם כנפיכם!" הוא פקד ועשינו כדבריו כשג'ואי מאחוריי וקלארק מאחוריו. "פשוט מדהים," ג'ואי נאנח וקלארק חייך. כמה ילדות בכו בהיסטריה בזמן שחברות שלהן גררו אותן במבט אדיש או מבוהל לתור בידיהן. הכנפיים של אותן ילדות הפילו אבקה סגולה בדרך על הריצפה והחמצתי פנים כשנזכרתי במה שיוליה אמרה בארוחת הצהריים על החברה לחדר של ג'ניפר. "מצויין, כל הכבוד," אדוארד עודד אותנו ופתח את הדלת הלבנה שוב וליטף בראש בכל פעם את התלמיד או את התלמידה שיצאו במבט חם ומעודד. חשבתי בבטן קפואה שלפחות לא למדתי כמעט היום ושלפחות אזכה לא לאכול ביד כואבת מהעתקה מהלוח. אבל... זה חייב להיות קשור לבן האנוש שהגיע, חשבתי לעצמי. הו כן. המורים ואמילי בטוח מסתירים מאיתנו עכשיו משהו חשוב וכבד. עכשיו רק איך אני מברר מה זה בדיוק ואני מסודר. ג'ואי וקלארק התחלשו ביניהם בינתיים בשקט. "ועכשיו בואו לחדרים..." אדוארד המשיך את המשפט והלכנו אחריו אחרי שהוא עף לראש התור כשאנחנו רועדים ושוכחים לעוף בעצמינו כי הרגליים שלנו רעדו מהבהלה.