המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

הספר השני בסדרה הזאת מתחיל כאן!

נק' מבט: ג'ניפר

וככה הכל התחיל... לפחות אני בלי ג'ול יותר בחדר. כתבתי ביומן שלי את כל מה שעברנו מאז שיוליה כתבה לי בוואצאפ על הפנימייה הזאת. היה יכול להיות יותר טוב, כמובן... היצור הזה, בלוקו או מה שהוא לא יהיה, אמור לפתוח במלחמה ואנחנו די מרגישים אבודים. אבל לפחות התחלתי את השנה השנייה שלי! והשנה אני אמורה ממש להתחיל לעוף ולרפא! להתראות, יומן. "אפשר ללכת," אמרתי ליוליה אחרי שסגרתי את היומן שלי והחזרתי אותו כשהוא נעול שוב לשידה שלי בחדר, ואחרי שגם סגרתי את העט הכחול שאיתו כתבתי והחזרתי אותו לקלמר העפרונות והעטים שלי גם. הסתכלתי על המכונפת האדומה אחר כך שחיכתה לי על המיטה שלי שהייתה מתחת למיטה אחרת, שעכשיו הייתה של ויולטה במקום של ג'ול, וזאת כתבה בפלאפון שלה בעיניים מזוגגות ולא התייחסה אלינו נכון לעכשיו. יוליה גבהה קצת. השיער החום - הכמעט בלונדיני שלה - היא החליקה אותו במחליק ממתולתל לחלק בתחילת החופש הגדול. היא לבשה שמלה אדומה ונראתה יותר מלאת ביטחון עצמי, כנראה בגלל המסע שעברנו.

תהיתי אם אני השתניתי בעקבות המחשבות האלה. בהחלט לא הרגשתי מי שהייתי בתחילת המסע. דיברתי בשפת הסימנים של הפיות יותר בקלות, לא פחדתי להגיד מי ומה אני לאף אחד כמעט ודיברתי רק עם לורין אחותי הקטנה בוואצאפ. בשנה הבאה היא תהיה בשנה הראשונה שלה, ולא פחדתי אפילו להשוויץ לה קצת. הסמקתי למחשבות האלה בעונג בזמן שיוליה נשמה בהקלה מזה שכבר לא כתבתי ביומן, הנהנה והלכנו לחדר האוכל כשאנחנו משתדלות שלא למשוך יותר מדי תשומת לב בדרך, כי משכנו אלינו מבטים כעוסים והילדים התרחקו מאיתנו ברפרוף כנפיים מהיר או ברקיעות רגליים עצבניות כמו מכונפים קטנים. כולם שמעו על הריתוק שלנו שקיבלנו לפני שהתחיל החופש הגדול לבסוף ועל הסיבה לו, ועכשיו כולם די שנאו אותנו בפנימיית קסם. אפילו ג'ורג' היה שקט עכשיו והוא עבד בשתיקה עד שנגמרה השנה הקודמת. "יופי," הרבע אלף אמר לנו בשקט עכשיו, כהרגלו בשבוע וחצי האחרונים כשהגענו לשולחן שהוא, מאט, ג'ואי וקלארק תפסו לנו. "חיכינו לכם עם הברכה." הנהנתי בתודה נזופה ובירכנו בשקט. "מעניין אם הם יוכלו לעזור לנו," קלארק אמר במבט מושפל לצלחת שלו בזמן שהוא שיחק בפסטה שלו ואכל אותה בלי יותר מדי התלהבות.

"הפיות העתיקות, אתם יודעים." "מה?" שאלתי בלב שדפק ממבוכה תוך כדי, כי כולם דיברו בשקט. יוליה תירגמה לי לשפת הסימנים ונאנחתי כשהבנתי. "אם הם יכולים לעזור לנו כל הזמן, למה הם לא עזרו לנו במסע הראשון?" סיננתי. "כן," יוליה אמרה בהסכמה ובקול רועד. "הן פיות עתיקות ובנות אלמוות ויש להם כוחות קסם חזקים פי אלף מלנו. אז.. למה?" דמעות זלגו על פניה וחבטתי בכתפה השמאלית בעדינות עכשיו. "היי, אנחנו לא אלו שאשמים במלחמה. אל תשכחי את זה. כולם סתם כועסים עלינו קצת כי... גרמנו להם לדעת על הכל." ניחמתי אותה. יוליה רעדה. "תודה." היא מלמלה. "אני אשתדל לרקוד מרוב אושר." הוסיפה. צחקתי צחוק מתוח.