המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

ג'ני

תרצו ספר שלישי בסדרה?

כוכבים תגובות לזה ואולי גם עוד ואני ממשיך!

הפרק:

זה לא מצא חן בעיניי. בקרב? השתוקקתי להגיע ליומן שלי כבר ולכתוב את כל מה שקרה ולחזור לשותפה החדשה שלי בחדר, שמרוב מה שקרה, אפילו שכחתי איך קוראים לה כבר. הצטערתי שלא הספקתי להכיר אותה יותר חוץ מ שלום ו ביי. אבל לשם השיחות שלנו הגיעו. שיחות נימוסין מחויובות. כמו כשמבקשים מהאורחים שלך את המלח או את הסוכר. הלוואי שהייתי מגיע איתה ליותר, או עושה בשכל, חושב שאולי אני הולך/כת למות במסע הזה ומתחבר אליה יותר. רשמתי לעצמי בלב עכשיו ללמוד מזה. "קדימה," אמר מאט והעיר אותי ממחשבותיי העגומות. "מה נגיד לכל האנשים האלה?" הוא הוסיף ונעמד במאמץ והתמתח ופיהק ושפשף את עיניו ואת פניו. קמנו כולנו אחריו במאמץ ובצער ושמנו את האוכל בחזרה בתיקים וניערנו את הבגדים מהפירורים של האוכל. "כבר אמרתי," אמילי סמית' אמרה לנו ונזכרתי בטלפתיה שלה מלפני רגע. כל המכונפים הוורודים יכלו לזה. ברגע הזה הצטערתי שאני מכונף סגול ורק מרפא. ככה הייתי יכול לשמוע מה אמרו בשיחה ולהיות מעודכן.

"הכל בסדר. עכשיו צריך..אה, הנה." אמילי המשיכה וטרול אחד - זיהיתי שזה טרול מהספרי פנטזיה שקראתי - הוא היה עם צבע עור גוף כחול בהיר, עיניים כחולות עמוקות, מבנה גוף מסורבל ושמן, בגדי עור חומים ועם גרזן בידיו. נרתעתי ליוליה הלב הולם ממנו והחזקתי לה ביד. היא השיבה לחיצה חזקה לשמחתי. הטרול הגיע אלינו עכשיו במבט רציני שהזכיר לי את כל המבטים של כל הרופאים שלי לאוזניים לפני שהם אמרו לי שאני צריך מכשיר שמיעה ושפת הסימנים.

"עלינו לעשות שלום," הוא אמר בקול עבה והחזיר אותי שוב להווה. תהיתי אם מה שאמילי אמרה קשור לשלום עקב כך. קיוויתי שכן בכל מאודי. "מה שלא יקרה, כמובן. בני עמי לא מוכנים לכך. הם זועמים מדי בשל החטיפה שלנו לכאן. ולא רק הם. גם עמים נוספים." הטרול החווה בראשו קדימה במבט חמור והסתכלתי אחריו. היו שם פיות קטנות מכל מיני סוגים, גמדים, אלפים ועוד.

"אתם לא לבד," אמילי אמרה במהירות לשקט שנוצר והצטערתי על זה, כי הרגשתי שהיא יצרה צדדים במילים האלה. "גם אותי חטפו. ועוד רבים אחרים." "רצו להשתמש בקסם שלנו! ושלך!" צייץ פיי ירוק קטן, בגודל כף היד שלי. הלב שלי הלם למראהו. הוא היה ירוק זוהר ומהמם. "ולהשמיד אותנו! שוב! והכי גרוע, שאלו לא היו בני האדם הפעם! אלא חלק מאיתנו!" כולם הנהנו בהסכמה והטרול הכחול הרים גבה כמוכיח משהו. "ואת השתמשת בקסם של הפיות העתיקות כדי להעלים את המנהיגים העיקריים. מה שונה בך מהם?" הוא שאל אותה. אמילי נראתה משותקת למילים האלה. כחכחתי בגרוני. "אדוני, אדוני הטרול, אה," הפנים שלי בערו כשכולם עברו להסתכל עליי במבטים חדים או תוהים ולצערי הם נראו כתוהים מי זה הצוציק הזה, "אולי אמילי עשתה את זה לטובה? כאילו, אתם נחטפתם וכל זה על ידם, אבל היא החזירה אותם הביתה." אמרתי בקול רם מפחד במה. יוליה נתנה לי יד שוב. היד שלי הזיעה ממתח ויוליה יצבה אותי. "נכון," אמילי אמרה ושלחה אליי חיוך מהיר של אסירות תודה ושל הערכה. "אנחנו החבר"ה הטובים." הוספתי. יכולתי להישבע שהטרול הכחול כמעט מחייך עכשיו. החבר"ה האחרים זזו (באוויר או באדמה) באי נחת ולא הסתכלו עליי.

בכל אופן, הוא נראה שקוע במחשבות והוא ליטף את הסנטר החשוף שלו בצבע כחול. כל העור שלו היה בצבע כחול, והוא היה גדול ושמן מאוד. הוא לבש בגדי עור חומים ועבים. הסתכלתי על האחרים שוב אחרי נשימה עמוקה. הם היו קטנים מאוד או גדולים מאוד או זוחלים. חלקם הבהבו והופיעו שוב. אחד היה כמעט תמיד בלתי נראה, והבנתי שהוא המנהיג של החברים הדמיוניים. היה גם ערפד גדול שהסתכל עליי בתאווה, מה שגרם לי להדק את האחיזה שלי ביוליה ולהיצמד אליה בפחד ובלב הולם שוב. הוא גם הזיל ריר. אני מניח שבשבילו הרחתי ונראיתי כמו עוגת שוקולד שהוא לא יכול לאכול. הצטערתי על כך בכל מאודי שאני פיי - אדם עכשיו. למה אנחנו חייבים להיות כל כך טעימים? נכון, לא אכלנו מלח וברזל (הפיות רגישות לחומרים האלה כמו שבני אדם מסויימים רגישים לדבורים או לפרחים; כישפו את האוכל בפנימיית קסם כדי שהוא יהיה טעים) "אתם אולי עזרתם לנו," הטרול אמר לבסוף והעיר אותי ממחשבותיי הלא נעימות לשמחתי, אבל לא שמחתי לחזור למציאות.

"אבל הם לא. וכולנו כועסים מאוד מאוד עדיין גם על הגירוש שלנו מעולם בני האדם." "אנחנו עשינו חצי חצי," אמרתי והראיתי ונופפתי בכנפיים הסגולות שלי ועפתי גבוה יותר כדי שכולם יראו אותי. יוליה חייכה אליי מלמטה בעידוד. חשבתי על אחותי כשדיברתי והיא נתנה לי כוח להמשיך ורעיון. "בדיוק בגלל זה. ככה אנחנו יכולים גם להיות בעולם בני האדם וגם להיות בארץ הפיות." אמרתי בידיים משולבות כדי שלא יראו שאני רועד מפחד במה מטומטם. אמילי הנהנה, מעודדת, והילרי חייכה אליי בהלם מלמטה. "וקבלו גם את מנחתנו," אמרה הילרי ביראת כבוד אחר כך, הסתכלה על הטרול השתחוותה לפניו והושיטה לו ספר. נחתתי במסורבל ובעזרת יוליה אחר כך כשכולם חזרו להסתכל עליו. הכנפיים שלי אפילו לא פיזרו אבקה סגולה כשנחתתי, כמו שקורה למתחילים. והוו! חשבתי. אני בהחלט אלך לספר על זה למורה שלי לתעופה אחר כך. שתיתי מים מהבקבוק

בזמן שהטרול לקח את הספר מהילרי בינתיים ובחן אותו ופתח אותו בסקרנות. "זה ספר על כל העולמות." היא הסבירה והנהנה בכובד ראש. הטרול העביר דף. "כתוב בו הכל ועל כולם. לא החסרנו אף אחד." היא הניחה יד עליי. "אני חושבת שתמצא בו שימוש טוב מאוד כשתבקרו בעולם בני האדם לראשונה." היא אמרה. "זאת מנחתנו." רציתי לתת לה צל"ש. ממה שאני יודע, לא תכננו את זה. "וזאת מנחתינו," הטרול אמר והוציא משהו מהכיס הגדול שלו במכנסיים החומים שלבש. נצמדתי ליוליה במחשבה שזה רובה, למרות שזה היה מטופש לחשוב ככה. רובה היה נשק אנושי. ג'ואי היה צמוד לג'ורג', ומאט לקלארק, וכולם שתקו והסתכלו ביראה ולא דיברו זה עם זה. "זהו תיליון שיסתיר אותנו בערפל כשניכנס לעולם בני האדם עד שהם יהיו מוכנים אלינו שוב." הוא אמר. "נראה שמחשבותינו היו דומות." הילרי חייכה לאמילי והמנהלת חייכה חיוך קל גם וכולנו הנהנו, ואני רק נשמתי בהקלה שזה לא רובה. למרות שאם חושבים על זה, זה טיפשי. הרי היינו בעולם המחובר של כל העולמות, כמו שיוליה הסבירה לי בהפסקה. למה שיהיה להם נשק אנושי רגיל? אבל זאת הייתה המחשבה הבהלתית האוטומטית שלי. במקום לחשוב על כדורי אש כמו מיוליה. אלוהים אדירים, מספיק לחשוב על יוליה. התרכזתי במה שקורה מעכשיו בעניין.

"אז..." אמרתי בשקט וכחכחתי בגרוני שוב. "בסדר," אמר הטרול. "אתן לזה חודש לנסות. בינתיים אתם - " "ננסה לשנות דברים בעולם בני האדם," אמילי אמרה. חייכתי. זה בהחלט הולך למצוא חן בעיני אחותי. הטרול ואמילי לחצו ידיים. "אני טוד, דרך אגב." "אמילי," היא אמרה. חזרנו בקסם לארץ הפיות לקליק נוסף עכשיו של מרטינה באצבעותיה בשמיים הסגולים וכולם נעלמו אחרינו לבתים שלהם גם.