המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

ליאם

אז אני משלב את זה בשני ספרים אחרים שלי שאין לי רעיון לעלילה אליהם ונראה לי שהם יתאימו. אבל יהיו דמויות חדשות. כוכבים ואני ממשיך! וכן. השיחה הזאת על ריק ריירדן מבוססת על שיחות אמיתיות עם חברה שלי לשעבר כששפינטזנו שזה אמיתי. לול.

הפרק:

זה לא יכול להיות," היא כתבה. "אנחנו הרי מדברים בפלאפון, ליאם. אני צריכה להזכיר לך שבספרים לדמויות אסור לדבר בפלאפון כי זה אותות קסם למפלצות שהם כאן?" זה היה יום שבת. אני וחברה הכי טובה שלי שרון דיברנו על הספרים של פרסי ג'קסון בהתלהבות הרגילה שלנו באתר במחשב. "אולי הסופר שיקר לגביי כמה מהדברים?" הצעתי הצעה שנשמעה לי הגיונית. "אולי," שרון הסכימה איתי באפשרות ושמחתי וכבר דמיינתי מה הוא(ריק ריירדן) שינה. למשל, בחיים האמיתיים עוד לא ראיתי מפלצת אחת, ואני כבר בן שלוש עשרה. אבל כן היו לי חלומות על נערים משונים שלא פגשתי אף פעם ועל מקום בטוח ל... משהו שלא הבנתי. ואמרתי לה את זה. "הממ," היא כתבה לי באתר. "לי לא היו חלומות. אני ראיתי עב"ם." "עב"ם??" התלהבתי. היא סיפרה לי. "ואוו." כתבתי. זה כל מה שהייתי מסוגל לומר."בוא נלך לשם," היא כתבה לי.

"לנקודת ההתחלה שדיברו עליה בחלום שלך. בבקשה?" הלב שלי דפק בחשש. אבל הסכמתי. קבענו להיפגש כעבור שבוע. זאת לא הייתה הפגישה הראשונה שלנו, לכן היא כללה חיבוקים והתרגשויות ואכילת גלידה קודם. "בואי נלך," אמרתי. "בחלום שלי זה היה מקום עם אדמה." "מקום עם אדמה?" שרון שאלה אותי בזמן שהלכנו. הנהנתי והצבעתי כשהגענו ביד רועדת מהתרגשות ומפחד ובגוף רועד. "תראי." אמרתי בקול צרוד.

שני נערים חפרו שם בחיפוש אחר משהו. כשהגענו הם היו כל כך שקועים בעבודה שהם לא הבחינו בנו. "תראה, אלכס," אמר אחד מהם והצביע בדיוק כשהגענו. "יש פה מש - " הוא הרים מבט והבחין בנו. משום מה הוא נרתע והחוויר. "הם מהחלום שלי!" הוא אמר בקול צרוד כמוני. אלכס נאנח מעבודה קשה והתיישב והסתכל עלינו במבט מטושטש ושפשף את פניו ואת ידיו במכנסיים שלו מהאבק ומאדמה. "נעים מאוד," אמר כנראה אלכס. "אני מניח שגם אתם חלמתם על החייזרים? אחרת לא הייתם פה." אמר. אני ושרון החלפנו מבט. הלב שלי דפק מהלם. "כנראה," אמרתי בזהירות. לא רציתי לחשוף יותר מדי לשני אנשים זרים. וגם לא הייתי בטוח שאני לא הוזה הכל. "מי אתם?" שאלתי. "אני אלכס," אמר הנער עם שחור השיער והקצוץ. "זה טודי." הוא הצביע אליו והנער הנהן בהיסוס ולחצנו ידיים.

"זאת שרון," אמרתי ושמתי לה יד על הכתף. היא נופפה בידה השמאלית לשלום, כי זאת היד שלא החזיקה בגלידת השוקולד שלה. "אני ליאם. מה אתם עושים פה?" שאלתי, בזהירות שוב. הנערים היססו משום מה והחליפו מבטים שלא הבנתי. "אנחנו מאותו בית ספר," אמר אלכס לבסוף. "ושנינו חלמנו על..מקום. כזה. עם..חייזרים.ו.." הוא היסס ולבסוף הסתכל עליי. "מי אמרת שאתה?" הוא שאל אותי. "אני ליאם," אמרתי. אלכס בחן אותי מלמעלה למטה. "הוא לא נראה כמו חייזר." הוא לחש לטודי באוזן ימין. "היי," שרון נעלבה ונופפה בידה אליהם שוב. "אנחנו עדיין כאן גם. מי אלו החייזרים?" היא שאלה. אלכס נאנח שוב כמו סבא זקן וסיפר לנו על החלומות שלהם.

"אה," אמרתי. טודי הרים גבה. " ' אה ' ? זה הכל? שום הפצצת שאלות?" הוא שאל אותי. נשמתי נשימה עמוקה. "גם לנו היו חלומות כאלה," אמרתי וסיפרתי את החלומות שלנו. בסוף אלכס התיישב ישיבה מזרחית ונראה שקוע בעצמו ובמחשבות ואנחנו התיישבנו גם וגם טודי לידו.