המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

נק' מבט: ג'ניפר

"אני יכול להגיד משהו?" שאלתי בזעף. "אני בשנה הראשונה שלי בבית הספר." סיימתי את המשפט והנדתי בראש. הכנפיים הסגולות שלי נשמטו בעצב בהתאם. הבנתי עם הזמן שהכנפיים מגיבות לרגשות שלנו. "אני לא יודע שום דבר על....שום דבר." אמרתי בכעס. "מעולה," אמילי סמית' אמרה להפתעתי הגמורה עכשיו והסתכלה עליי בחיוך רחב ובעיניים נוצצות מסיבה שלא הבנתי. קימטתי את המצח. לידי, לראשונה מההיכרות שלי איתה, הרחתי עשן שיצא מיוליה עכשיו גם. נלחצתי ממנו. "נצטרך אותך להסחת הדעת." גברת סמית' סיימה את המשפט. פרצתי בצחוק עכשיו. "אני? הסחת דעת?" שאלתי אחר כך בחיוך ואז גיחכתי בפחד והלב שלי דפק באימה לרעיון. אמילי סמית' הנהנה אליי בכובד ראש. "אתה בשנה הראשונה שלך. הם קודם ירצו לחסל אותך בדיוק בגלל זה." היא אמרה בקול רציני כזה, שגרם לי לקפוא במקום. יוליה נשפה אוויר במחאה.

"את צוחקת. נכון?" היא שאלה אותה אחר כך. גברת סמית' לא הגיבה, ואני הבנתי פתאום ובגלל זה כמה המנהלת שלנו נואשת עכשיו. היא הייתה פה כבר חודש לפחות. היא תשמח לכל סוג של תכנית הצלה עכשיו, גם אם היא מטורפת ועם סיכויים קלושים להצליח. "אהמ," אמרתי בפה רדום בגלל המחשבות האלה עכשיו. "אני... בסדר. אז אני אהיה ההסחת דעת." מלמלתי והתאמצתי שלא ליבב. אבל לפחות גרמתי לאמילי סמית' לחייך עכשיו. נאנחתי. "יש לי רעיון נוסף," מאט אמר, להפתעתי. הוא תמיד נראה לי שקט עד עכשיו. "יש כאן דרקונים איפשהו באיזור, נכון? אנחנו יכולים לקחת אותם ולצאת מכאן בעזרתם." הוא סיים. גברת סמית' חייכה עוד יותר עכשיו ובחילה הגיעה אליי."אתה צודק בהחלט, מאט." היא אמרה. לרגע תהיתי במעורפל עכשיו איך היא יודעת את השמות של כל אחד מאיתנו כולל עליי, ואז נזכרתי שהיא המנהלת של פנימיית קסם. היא יודעת הכל על כולם. "אז מתחילים?" שאלתי וחיבקתי את עצמי מבעד לחבלים כדי להסתיר את זה שרעדתי.

"רגע," קלארק אמר. "למה בכלל חטפו אותך, אמילי? ומה נעשה עם החבלים האלה?" הוא השפיל מבט אומלל אליהם כשהוא סיים לדבר. מאט חייך חיוך רחב כאילו שהקדימו את היום הולדת שלו עכשיו, מה שלא עודד אותי. "כוח הריפויי שלנו," מאט אמר. "נכון, מאט," אמילי אמרה לו כאילו שאנחנו בשיעור בבית ספר. "כוח הריפויי גם יכול להציל אותך לא רק בפציעות, אתם יודעים." היא סיימה את המשפט. "בטח," חרחרתי. "ואם תעבדו כולכם יחד..." סמית' המשיכה לדבר בדיוק בזמן שאני אמרתי בקול חלוש: "כבר ציינתי את זה שאני בשנה הראשונה שלי?" ללא הועיל. כולם חייכו והקול שלי לא נשמע מבעד לקול החזק והיציב להפליא של אמילי סמית'.