המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

נק' מבט: מאט

במקום לענות, סמית' נאנחה, כחכחה בגרונה ואז הסתכלה עלינו משום מה במבט בוחן. "מרפאים. שולטת באש אחת. רבע אלף - רבע פיה. לא רע." היא אמרה עכשיו מסיבה שלא הבנתי. הלב שלי דפק בפחד טהור. התגעגעתי נורא כבר בשלב הזה לפנימיית קסם. למיטה הבטוחה שלי בשנה הרביעית, ואפילו הייתי מוכן בשלב הזה כבר לראות אותו. "את בודקת איך נוכל להינצל?" קלארק שאל והעיר אותי ממחשבותיי המרירות למציאות מרה לא פחות. סמית' הנהנה במצח מקומט מרוב מחשבות. הכנפיים שלה הפילו אבקה וורודה לאדמת היער תוך כדי ובהיתי באבקה כדי להתעודד. דמעות חמות זלגו על הלחיים שלי כשהבנתי משהו תוך כדי הבהייה.

"בהחלט. אני יודעת שיש מסביבנו שמירה. מדי פעם מביאים לי אוכל ונותנים לי ללכת לשירותים. יש סביבנו שומרים ויש החלפת משמרות גם." סמית' אמרה אחר כך בקול רציני ומשכתי באף. "את מתכוונת לדרקונים?" ג'ני שאל בקול חלוש. סמית' הנידה בראשה ומשכה בכתפיה בו זמנית. היא עדיין הייתה לבושה בבגדי המנהלת שלה, הבחנתי עכשיו מבעד לדמעות, אבל עכשיו הם נראו מלאים באבק וצריכים כביסה רצינית. השתעלתי. "הצלה?" שאלתי בקול גבוה מהרגיל בגלל הפחד שתקף אותי. "היינו בבריכת הנבואות," אמרתי בקול חלוש אחר כך גם אני כשנזכרתי בזה. "ואני ראיתי שם..." בחילה תקפה אותי שוב עכשיו כשהבנתי עוד משהו. כן, זה השלב שבו הבנתי דברים. הלוואי שהייתי מבין אותם קודם במבט לאחור. אולי אז הייתי יוצא פחות טיפש.

"את היער הזה. היא בכלל לא התכוונה לשום דבר שזאק אמר." אמרתי בהלם וצחקתי מרוב הקלה אחר כך כשהבנתי סוף סוף שהבריכה לא בגדה בנו ושהיא עדיין בצד שלנו ובעצם, תמיד הייתה. החברים שלי הרימו לי גבות או נראו מבולבלים עכשיו כי צחקתי במצב כזה. כולנו היינו קשורים בחבל עבה לעץ גדול ועבה גם כן. הסברתי להם מה ראיתי בבריכה כשאילצתי את עצמי להירגע. אין ספק שהתחלתי את גיל ההתבגרות עכשיו עם מצבי הרוח ההפכפכים האלה וזה שאפילו היתרתי לעצמי לחשוב עליו. "כן!" קלארק אמר בהתלהבות, שמיד שכחה כנראה, אם לשפוט לפי זה שהוא שוב נראה עצוב עכשיו. "אבל איך נצא מכאן? במיוחד אם יש סביבנו כל כך הרבה הגנה קסומה?" הוא שאל את סמית', שנאנחה ואז נשמה שוב נשימה עמוקה. "ואיך בכלל הגעת לכאן?" שאלתי כשאני מקמט את המצח מרוב מחשבות תוך כדי. "דיברת עם האנושי, ואז נעלמת לנו..." אמרתי בלב דופק בהתרגשות מוזרה. סמית' הנהנה אליי בכבדות. "האנושי התחזה ל...ובכן, לאנושי," אמילי אמרה לנו. התנשפנו עכשיו מהלם לדבריה כמכונף אחד. "מתחת לכובע שלו הסתתרו אוזניים של אלף. האוזניים של זאק, למעשה." ג'ורג' רעד מרוב זעם עכשיו ויוליה הניחה לו יד על כתף ימין שלו לניחום לפני שהסתכלה שוב על אמילי.

"למה הסתכלת עלינו מקודם ככה?" יוליה שאלה את אמילי. ג'ני הנהן בהסכמה. אני שוב בהיתי ביער המרוחק בתהיות איפה השמירה ולאן נעלמו כל הדרקונים ואם נוכל לקחת אחד מהם כדי לחזור הביתה. "יש כאן שמירה," סמית' אמרה. "מקיפים אותנו. בדקתי איך נוכל להתחמק מהם עם הכוחות שלנו." היא סיימה לדבר.