המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

יוליה

"מישהו ראה את מאט?" שאלתי כשהיינו בגבעה שיש בפניימת קסם כולנו והתיישבנו בעייפות אחרי כל היום. השמש התחילה לשקוע, הרוח פרעה לי את השיער הבלונדיני חום שלי, לבשתי שמלה אדומה עם פרחים לבנים והיה מושלם. נשמתי בהנאה והתמתחתי.

החברים שלי נראו שלווים גם, חוץ מג'ורג' עדיין, כמובן, שלא הפסיק עוד לקבל מבטים זועמים ממכונפים אחרים והשתדל להראות סבלני ונחמד ורציני לשם שינויי. מזל שאנחנו במאה העשרים ואחת, אחרת, מי יודע מה היה קורה. חשבתי. "הוא נעדר," קלארק אמר ומשך בכתפיו והעיר אותי בכך ממחשבותיי.

בחנתי את המכונף הסגול ואת רבע האלף. ג'ורג' בהה בעגמומיות בפסל של מכונפת שהיה בפנימייה על ראש גבעה נוספת. בחנתי את פניו. עכשיו כששמתי לב, ראיתי שבאמת האוזניים שלו היו מחודדות קצת, ושהוא מקפיד להיות בחושך ובצל. הבטן שלי התהפכה בתחושת בגידה בעקבות הגילויי, אבל הבנתי אותו גם. הוא קצת כמו ג'ני. אם כבר מדברים על המכונף\פת, ג'ני היה עדיין בן נכון לעכשיו, והוא פיהק לידי בלי סוף אבל נראה גם מרוצה. הסתכלתי עליו בשאלה.

"עפתי וריפאתי כמו שצריך." הוא דיווח בגאווה. חייכתי במעורפל, כי עדיין חשבתי גם על ג'ורג'. "כל הכבוד. מה נעשה עכשיו?" שאלתי והתיישבתי, כשאני נותנת לכנפיי האדומות להתקפל בעייפות ולהמטיר אבקה אדומה על הדשא בעצבים של עייפות של יום לימודים ארוך. המורה שלי לתעופה, לורין, התישה אותנו היום בתחרות. הכנפיים שלי כאילו התחננו לא לעוף עוד לעולם.

"שנבקש רשות ללכת לפיות העתיקות?" קלארק הציע והעיר אותי ממחשבותיי שוב. ג'יני הניד בראשו. "לא בלי מאט." הוא אמר אחר כך. "יש לי רעיון," ג'ואי אמר והסתכלנו עליו כשג'ני משחק בידיו באבקה האדומה שנפלה מהכנפיים שלי תוך כדי בהיסח הדעת. "בואו נלך להתייעץ הפעם בבריכת הנבואות, והפעם באמת. ועם רשות. בעולם של האלפים. ובלי להיכנס לשום יער ובלי שום זאקי." הנהנו בהתלהבות, אם כי ג'ני נראה לחוץ.

"אתם זוכרים שצריך להציל את האורק הקטן," קלארק אמר והנהנו שוב. "ואת אמא שלו. ואני חושב שאת כל הדרקונים שם גם." הוסיף. חייכתי. זה התחיל למצוא חן בעיניי. "אז לֶמה אנחנו מחכים?" אמרתי וקמנו בהתלהבות, כשאנחנו עוזרים אחד לשני לקום, ועופפנו לחדר המורים בשנית.