המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

נק' מבט: מאט

"אהא," מלמלתי בבטן מכווצת כשהלכנו כבר למנהלת אמילי סמית', אבל בניגוד לחברים שלי, הבטן שלי לא הייתה מכווצת בגלל המנהלת. "מי הציע את הרעיון?" שאלתי, לא באמת מתוך סקרנות, אלא יותר בחוסר אמונה מזה שאנחנו באמת עושים את זה עכשיו. אם הייתי לבד בסיפור, מזמן הייתי בורח מכאן בחזרה לחדרים כל עוד נפשי בי. ג'ורג' הנהן אליי ונופף לי ביד אחת בחיוך על פניו, שהזכירו במעורפל פנים של אלף. הרמתי מבט לתקרה והבטן שלי התחילה להתהפך בעצבנות. זה היה כל כך צפויי שזה יהיה ג'ורג'. "היי," ג'ורג' אמר כשהגענו לאמילי למשרד שלה ונאלצתי להתעורר מהמחשבות. חדר המורים היה די יפה ונעים לעין. הקירות היו לבנים או מעץ, הכיסאות היו שחורים ומסתובבים ברובם, היה שולחן גדול באמצע שהיו עליו לרוב פירות בקערות וגם עוגות ואוכל למורים שהם קיבלו מהתלמידים או מעצמם ודפים רשמיים מפוזרים עליו, המון מחשבים, שולחן ראשי למנהלת וחדרים קטנים שלרוב שימשו את התלמידים, ההורים שלהם והמורים וגם לבחינות שנדחו או לשיחות רשמיות ומפחידות. המנהלת (שהיו לה כנפיים גדולות וורודות) הנהנה אלינו בפנים מוטרדות מאוד. שמחתי מאוד לגלות שבן האנוש שהיה כאן הלך כבר. חוץ מזה, כל אחד יכל לדבר עם כל אחד בפנימיית קסם אז בגלל זה לא פחדנו ללכת לדבר עם המנהלת. כלומר, בגלל זה ג'ורג' לא פחד. אישית אני עדיין פחדתי ושקשקתי כשאמילי התקרבה אלינו בחיוך מוסח דעת. היו לי כמעט רק זכרונות רעים מחדר המורים.

"הוא הלך?" ג'ורג' שאל עכשיו את אמילי וידעתי שהוא התכוון לבן האנוש, למרות שזה היה ברור מאוד שהוא הלך - כולם עד כולם היו פה מכונפים. הנחתי שג'ורג' שואל את זה כדי לכוון את השיחה לכיוון הנכון בשבילינו. אמילי הסתכלה עלינו במבט חודר מלחיץ למדי ואני התנשמתי מאחורי קלארק. ואז גברת סמית' הנהנה להפתעתי. לא ציפיתי שהיא באמת תענה לנו על דבר חשוב כזה. "מגניב," ג'ורג' המשיך לדבר כשמיהר להתעשת מההפתעה גם הוא. קלארק זז מרגל לרגל באי נחת במבט מושפל וג'ואי הגניב מבט לחוץ למדי לג'ורג', אבל הוא התעלם מכולנו. אני שילבתי ידיים. לפחות שמישהו כאן יראה רשמי. "כי תהינו איך הייתה השיחה שלכם." ג'ורג' אמר והרטיב את שפתיו. ג'ואי לא הסתכל על ג'ורג' עכשיו, אבל אני רק המשכתי לקוות ולהתפלל לפיות העתיקות שמי שאני אוהב לא יעבור פה. לא באמת היה אכפת לי מבן האנוש הזה. בעיקר רציתי להמשיך לישון ולחלום. עמדנו להיכנס לסוף השבוע. תכננתי כמה דברים, שביקור בחדר המורים לא היה אחד מהם. "השיחה הייתה נהדרת," אמילי אמרה בקול עייף וציני בבירור והיא קימטה את המצח כמו במחשבה. החיוך של ג'ורג' התחיל להראות מאולץ עכשיו, כנראה גם הוא קלט את הציניות. הוא אולי אמיץ באופן דבילי אבל טיפש הוא לא. נראה לי. "יופי," הוא אמר בקול שנסדק. "אז...אממ...יש...משהו....שעומד...לקרות?" הוא שאל אחרי שלקח אוויר, כנראה לאומץ. ג'ואי עצם עיניים כמו בתפילה. אמילי לא ענתה למשך כמה דקות ממריטות עצבים נוספות. בינתיים בחנתי אותה. לאמילי יש שיער שחור מתולתל, עור גוף בצבע לבן והיא בדרך כלל לובשת בגדי מנהלת שחורים וכמו שכבר הוזכר יש לה גם כנפיים בצבע וורוד. ידעתי שיכולות הקסם הטלפתיות שלה כמכונפת וורודה ידועות בתור מרשימות וחזקות מאוד. קיוויתי שהיא לא יודעת לאן ג'ורג' חותר בגלל קריאת המחשבות שלה, אם כי אם לשפוט לפי הציניות שלה, היה קשה לקוות לדבר כזה. "סופי," אמילי אמרה לבסוף והלכה קדימה על הרגליים במשרד המורים, "ראית את המחברת שאני מחפשת במקרה לתלמיד ההוא בשנה השביעית?" "היי," ג'ורג' התלונן לנו בשקט עכשיו, בבירור נעלב מההתעלמות של אמילי ממנו. "היא בשולחן שלך, אני חושבת," סופי ענתה לה בינתיים ואז קימטה את המצח כשקלטה כנראה אותנו מסתכלים עליה, רובינו עם מבט חמוץ ואני בטח הייתי ירקרק, כי הבטן שלי כבר לגמרי געשה מרוב מתח ומהטיפשות של כל המעשה הזה.

מבט שמיהרנו לשנות לחיוך כשסופי הסתכלה עלינו בחיבה כשהסתובבה אלינו בכיסא המסתובב שהיה שלה מול המחשב בינתיים. הכנפיים הסגולות שלה רפרפו במחאה בתגובה. הייתי מחייך גם אבל פחדתי להקיא. אבל ג'ורג' נשאר עם מבט חמוץ לאמילי, שהתחמקה בבירור מלהסתכל עליו. עכשיו אמילי כתבה למישהו בוואצאפ שלה. "למה אתם לא בחדרים?" סופי שאלה אותנו. היא הייתה המורה ללשון של המכונפים הסגולים. "כי...." ג'ואי גמגם."כי שכחנו משהו," אמרתי בפראות ובמהירות. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמחתי שצירפו אותי גם לדבר הזה - תמיד הייתי טוב בלאלתר דברים, כנראה שבגלל הסוד שלי. "שכחנו לשאול משהו את אדוארד המורה להיסטוריה." הוספתי לאמינות. ג'ואי הנהן במרץ כשהבין אותי וחזרתי לנשום, בערך. "כן! אני רוצה להיות מוכן לשיעור הבא. אנחנו לומדים עכשיו על המכונף כריסטופר קולומבוס בהיסטוריה. את מבינה, יצא לי ולג'ורג' להבריז מכמה שיעורים בהיסטוריה." ג'ואי אמר בדיוק כשאדוארד עצמו הופיע בחדר והוא חייך אליו. קרסתי בכיסא קרוב כי הרגליים שלי כבר לא החזיקו אותי. אבל הקפדתי להמשיך להסתכל על הדלת המרשימה של החדר כדי לשמור עלינו וגם עליי ממנו. "זאת בלשון המעטה." אדוארד אמר עם דף בידיו לפני שהתיישב מול המחשב שהיה ליד סופי. "כ - כן. אנחנו באנו לכאן כדי להשלים חומר. זה הכל." ג'ורג' מלמל, בבירור מנסה להסתיר את זה שהוא מבולבל מהתפנית. חייכתי כשאני רועד קצת מהמאמץ של לא לצחוק מהקלה. ג'ורג'. להשלים חומר. זה אמין בערך כמו שאני הכוהן הראשי הנוכחי של הפיות. אדוארד נראה מבולבל לרגע, אבל לשמחתנו הוא שיתף פעולה מיד אחר כך כשסופי מלמלה לו משהו מול המחשב שלה. שמעתי מאיפה שישבתי רק את השם אמילי, אז הנחתי שהיא מנסה להציל אותנו. רשמתי לעצמי עכשיו להשפיל את ג'ורג' לנצח נצחים אחר כך. וכל המורים פה היו עם כל צבעי הכנפיים. "אז בסדר, בואו אליי, ג'ורג', ג'ואי." אדוארד אמר לבסוף והם באו אליו. ג'ורג' נראה מבוהל לגמרי. צחקקתי עכשיו כשהיה בטוח. קלארק חייך גם חיוך גדול. "להשלים חומר?" הוא שאל אותי משועשע. גיחכתי. קלארק צחק והצטרפתי אליו.

לבסוף ג'ורג' וג'ואי חזרו כשג'ורג' נראה אומלל ועם דפים בידיים שלו. ג'ואי נראה מאושר והוא דילג אלינו. "ג'ורג' עומד לחטוף." ג'ואי אמר וחייך והחלטתי עכשיו לבטל את מסע הנקמה שלי. "לפחות זה לא הריתוק בחדר," ג'ואי הוסיף בעידוד אחר כך אחרי שנפרדנו מכולם וחזרנו לחדרים שלנו וכשג'ורג' המשיך להראות אומלל. הכנפיים של ג'ורג' היו שמוטות בהתאם. "זה לא זה," ג'ורג' אמר בשקט כשהגענו שוב לחדר שלנו ואני קרסתי שוב במיטה באנחה כבדה וכשאני מסוחרר עדיין מהקלה. אלמלא אני, וסופי, אין ספק שהיינו מסתבכים בצרות רציניות. כמעט שמחתי עכשיו על הסוד שלי... כמעט. קיפלתי את הכנפיים שלי בזמן שהקשבתי לחברים שלי. "טוב, אז מה זה כן?" קלארק שאל בזמן שהוא התכסה בשמיכה שלו וקיפל את הכנפיים של בגבו גם. "ראיתם כמה שאמילי רצינית?" ג'ורג' שאל והכנפיים שלו התיישרו בחזרה בזמן שהתיישב במיטה שלו. "היא בקושי הסתכלה עלינו." פיהקתי בזמן שחלצתי נעליים ואחר כך כשהתכסיתי ושלפתי ספר. קלטתי ששלפתי בטעות ספר על כריסטופר קולומבוס עכשיו והאדמתי ושמחתי שאף אחד לא שם לב בזמן שהחזרתי אותו ושלפתי ספר הרפתקאות אמיתי. קראו לסדרה שלו ' ווינטר בלו, ' וכמוני, הגיבורה הייתה ילדה שגילתה שהיא פיה. "אמילי תמיד רצינית אבל," ג'ואי אמר בזמן שהתכסה במיטה שלו שהייתה מעל של ג'ורג'. "היא המנהלת." "אבל לא ככה," ג'ורג' התעקש ואני התפללתי לפיות העתיקות שיסתום כבר. "כשהיא סתם רצינית היא לפחות מסתכלת לנו בעיניים ולא מתחמקת מאיתנו." הוא אמר בקול רציני. הבטן שלי התהפכה בעצבנות כשחשבתי שבזה הוא צודק והסתכלתי בחדר מסביב לראות איך יגיבו האחרים.