המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

הספר השלישי בסדרה מתחיל כאן!

כוכבים ודיעות ואני ממשיך!

וסליחה על דברים מוזרים אם יהיו, אני כותב את זה לפעמים דרך הפלאפון ויש לי בו מתקן שגיאות והכותרות לא עובדות לי בו לרוב.  אם הן מופיעות כנראה ערכתי את זה דרך המחשב או שקרה נס וזה עבד לי דרך הפלאפון. תהנו מהפרק!

ג'ני

"לורין!" צעקתי לאחותי הקטנה (שבדיוק קיבלה את יכולת התעופה שלה וכרגע הייתה בחיוך רחב ובמבט קורן כמו השמש) כשעפנו בין הגן שעשועים לספסל ההוא, שבו התחיל המסע שלנו, לבריכת הנבואות. "תיזהרי, בשם כל הפיות העתיקות! כמעט התנגשת בעמוד ההוא!" המשכתי לצעוק בזמן שיוליה נופפה למכונפים שעופפו לידינו בשמחה. "כמעט!" לורין אמרה בטון נעלב. "אבל לא התנגשתי!" נפלא. אחותי עורכת דין. ידעתי שזה אחד החלומות שלה, מאחר ובאנו ממשפחה..לא משהו, בלשון המעטה, אז ברור והיה הגיוני שהיא תדבר ככה. "אולי לפחות - מה, יוליה?" זעמתי. קודם אחותי ועכשיו יוליה.

המכונפת האדומה דחפה בי במרפק השמאלי שלה שאסתכל לאנשהו. היום היא לבשה ג'ינס כחול בהיר וחולצת טריקו לבנה ואספה את השיער הבלונגיני שלה לקוקו בגומיה לשיער בצבע בז', מה שהגביה אותה משום מה. קלטתי שאני נועץ בה מבט.

עניין די מטומטם שהרי ראיתי אותה מאות פעמים בעבר. הפנים שלה השמינו, אבל בצורה יפה בשבילה. היא הלכה בקלילות ובביטחון יותר, כאילו שמישהו תומך בה בגב. לבסוף עקבתי אחרי האצבע שלה. משהו גדול וכחול הבהב שם בין כל המתקנים. "זה מתחיל," אמרתי ביראה וכדי לשבור את הדממה המביכה שנוצרה, כי יוליה גם הסתכלה עליי בדאגה ככל ששתקתי. "בן או ב - " "בן," אמרתי בהיסח הדעת וקטעתי אותה כדי שתגיע לתחילת המשפט בזמן שהסתכלתי כשאני מתנשף בדמות הולכת ומהבהבת ברחוב.

"ג'ני! תראה אותי!" לורין צעקה אליי מהאוויר והסתכלתי אליה בעיניים מטושטשות מהשמש וכי מה שבאמת רציתי לראות הרגע הלך לתחנת אוטובוס בהבהובים וכמעט דרס זקנה עם הליכון שחור ועם שקיות קניות, שהמשיכה ללכת בשלווה ולדבר לנכד הקטן שלה שהלך לידה ודילג תוך כדי ולחלק לו סוכריה מתוך שקית ממתקים. הלב של נצבט מקנאה והסטתי את המבט. הלוואי עליי סבתא כזאת. הסבתא שלי לא היססה וצחקה עליי בכל הזדמנות שאני חירש וטיפש ושבחיים לא יהיה לי חבר ומה לא.

כמעט שמחתי לחזור להסתכל על לורין עכשיו. היא נופפה לי כבר בידיה הארוכות שאסתכל עליה במבט נואש, ופניה הוארו כשהסתכלתי והיא השוויצה לי בכמה תמרונים. לורין קיבלה כנפיים כתומות. כי זה השיקויי שהיא בחרה לשתות. זה היה לה בטעם תפוז. זה אמר שהיא קוראת רגשות ומחשבות. "ראיתָ?" היא שאלה אותי בעונג מהאוויר, נחתה בבת אחת באופן מרשים ורצה אליי לחיבוק. חיבקתי אותה ופרעתי לה את השיער, כשאני עדיין חושב על הסבתא. "כן. מרשים מאוד. רוצים גלידה? נוכל לחזור להתאמן אחר כך." הצעתי. האמת שרציתי להתחמק מהטרול. הפחיד אותי הקלות שבה כולם הסכימו לתוכנית שלנו,ועוד לא ידענו מה קורה עם בריאן וזאק, ואמילי שתקה. טוב, היה החופש הגדול ורוב המכונפים חזרו הביתה, אבל עדיין. כולם הנהנו(גם ג'ורג' וקלארק היו כאן; מאט נעדר נכון לעכשיו) וקמנו לדוכן הגלידות. אבל תוך כדי שהלכנו כשאנחנו כבר מלקקים גלידה בהנאה ולורין מפציצה אותי בכל מה שהיא המציאה בתעופה היום ויוליה משבחת אותה, הרגשתי שהכנפיים שלי נשמטות, כאילו שאני עייף כי עפתי הרבה. אבל בכלל לא עפתי. אז מה קורה כאן? יצור קסום, חשבתי. יש יצור קסום בסביבה.