המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

ג'ורג'

כעבור חודש ואחרי שתכננו ושגיבשנו תכנית ביחד (עם הסבר ארוך למאט על מה שקרה) עם כל המורים (שיידעו את בית הספר אחר כך גם) עמדנו בפתח של הפנימייה כולנו. ' כולנו ' היה אני, ג'ואי, מאט, ג'ני יוליה וקלארק, וכמה מהמורים שילוו אותנו בקרב. לחשתי לחש בשפה של האלפים כשכולם חיכו לזה: לפיות העתיקות, בבקשה, חשבתי. נפנפתי בכנפיים שלי להגברת הרושם ליתר ביטחון והמטרתי על הרצפה אבקה סגולה בכוונה כדי שהפיות העתיקות יראו שאני בעדם. לפני חודש, אמילי סמית' ביקשה מהן אישור שנבוא אליהן עם הסבר והן הסכימו בשמחה. 

הרגשתי קור פתאומי פתאום, צמרמורות בכל הגוף וידעתי שהצלחתי בלחש. לקח לי זמן ללמוד לעשות לחשים של אלפים, בעוד אח שלי הגדול דיימון הצליח מיד. זה חירפן אותי. אז השקעתי בלימודים האלפיים (ובקריאת ספרים בנושא ובאימונים) שעות נוספות, למרות שזה ממש לא הקטע שלי בדרך כלל, בניגוד לג'ני, שהיה תולע/ת ספרים בדם. שיערתי לעצמי שהוא יהנה מאוד בספריה כשנגיע אליה. "ברוכים הבאים," אמר קול נשי נעים לפתע והעיר אותי ממחשבותיי על הספריה המפחידה. הסתכלתי קדימה וראיתי פיות עם כנפיים סגולות. השתחווינו אחד אחרי השני וג'ני התנשף ביראה. "אלו אתן. אתן הפיות העתיקות מהתפילה שלנו." הוא קרקר בקול צרוד. הפיה שדיברה משכה בכתפיה. "קראתן לנו איתה. קרה משהו שם למטה?" היא שאלה. "המון זמן לא עזבנו את עולם האלמוות." היא המשיכה. "וקצת שכחנו מהעניינים." סיפרנו להן בקול רועד. אני בעיקר שתקתי מהלם לראות אותן. הכנפיים שלי היו מושפלות מבושה. (ג'ני הקפיד לתת יד בחוזקה ליוליה, כי הוא לא סמך על העננים שעליהם דרכנו.)  התקרבתי קדימה בלב דופק כשקלארק סיים לדבר. "אני מתנצל בשם האלפים," אמרתי במבט מושפל ועם עיניים נוצצות מדמעות לחרדתי. כמה מהן גם התגלגלו לי על הפנים. אוף, שנאתי לבכות ליד אחרים.

הפיה שדיברנו איתה חייכה ושמה יד על הראש שלי בעל השיער השחור הקצוץ בעדינות. "זו לא אשמתך, ג'ורג'. זאת אשמת האלפים שעשו את כל זה." היא אמרה ברוך. יוליה הביאה לי המון טישו עכשיו מהתיק שלה והשתמשתי בו כשאני אסיר תודה עליו ומסתיר את הפנים שלי. "אממ," ג'ני אמר במתח ונצמד עוד יותר ליוליה בזמן שמאט נשף בקוצר רוח. "אז מה נעשה, גברתי? מה התוכנית?" הוא שאל.