המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

נק' מבט: ג'ואי

לבסוף הגענו ליער של הגמדים. ירדנו בתחנת אוטובוס מלאת עלים וזרדים מהיער, נעמדנו אחר כך עם כל התיקים שלנו בקרחת יער בתחילת היער, התנשפנו מהמעבר למזג אוויר יערי, הנחנו את התיקים על האדמה וזאק בחן את הסביבה במבטו כששתינו מים ואכלנו עוד קצת טופו קסום שגרם לכנפיים שלנו לרפרף שוב מרוב אנרגיה. הוא שוב כיסה את עצמו בבגדים.

ג'ניפר קרסה לישיבה וקיפלה את הכנפיים שלה באנקות של כאב תוך כדי ויוליה שילבה ידיים לידה. "אז...אימונים?" שאלה המכונפת האדומה. "אוכל נורמלי," מלמלתי כשראיתי מולי פירות יער בשיח והלכתי לקטוף פרי קטן אחד. "לא!" ג'ורג' צעק ונבהלתי ומשכתי את היד שלי בחזרה. "מה? מה?" שאלתי. ג'ורג' נראה מבוהל בעצמו. "פשוט...אתה לא יכול לדעת אם זה רעיל או לא." הוא אמר ורעד. "אני יכול בעזרת לחש," זאק אמר וניגש לשיח עם הפירות האדומים שנראו כמו פטל עסיסי. זאק הושיט יד קדימה ועצם את עיניו הירוקות כדשא. לא שמעתי ממנו שום דבר, אבל מיד אחר כך זאק פקח עיניים שוב.

"זה בטוח לאכילה," דיווח זאק. התנשפתי. "יופי," חרחרתי אחר כך מרוב הקלה וחיסלתי לפחות רבע שיח. זה לגמרי השביע אותי. הטופו הקסום הצבעוני אולי היה טעים, אבל לא ממש משביע, או מתוק. הסתובבתי בחזרה לחברים שלי במבט מרוצה. "כן," אמרתי ובלעתי רוק כשהסתכלתי על הבנים - בנות. יוליה הרימה גבה. "אה... אימונים. תוציאו את המשחות שלכן," אמרתי. הן עשו את זה. הנהנתי ונשמתי נשימה רדודה. "ג'ורג', קצת עזרה?" שאלתי. הוא בחן את היער במבט מוזר שלא הבנתי. מאט נראה מתוח וקלארק שוב היה ירקרק ולקח את החצי השני של הלימון של מאט וליקק אותו עכשיו.

מאט נאנח בכבדות, שבר מקל עץ קטן לחצי ככה שעכשיו הוא הפך לשני מקלות והכנפיים הסגולות שלו נהיו רפויות והמטירו אבקה סגולה לאדמת היער הלחה. "פשוט תעזבו את זה. אולי נתקדם? איך אתם רוצים לאמן אותם?" מאט שאל. הבטן שלי קפאה למבט המוזר של ג'ורג', אבל הסתובבתי לכולם שוב. "תמרחו את המשחה," אמרתי להם. "כל אחד את שלו. ונתאמן. יש לי רעיון. זה לא יהיה טוב כמו בבית הספר, אבל..." "זה משהו," יוליה מיהרה להגיד כשג'ניפר החמיצה פנים כשהוציאה את המשחה הסגולה שלה והתחילה למרוח אותה כשהיא מעווה פנים בכאב מדי פעם. יוליה גם מרחה על עצמה ואני שקעתי בזכרונות על השנתיים הראשונות שלי בפנימיית קסם למראה הזה של המשחות בפעולה. "אבל אני לא רוצה משחה," זכרתי שמחיתי בשיעור הראשון שלי בתעופה אי פעם. "זה טיפשי. אפילו לא נפצעתי. למה בכלל צריך משחה? אנחנו פיות. לא גמדים או אפילו אלפים." ג'ורג' לידי החטיף לי ברגע ההוא. השתעלתי בהלם עכשיו כשהבנתי שהוא ידע תמיד שהוא רבע אלף. "גם אתה יכול להיפצע," ג'ורג' אמר לי אז בעצבים בולטים, שבזמנו לא הבנתי אותם, אבל עכשיו הבנתי לגמרי והתאמצתי שלא להקיא מההבנה המחרידה הזאת.

"אתה לא חסין בפני פגיעות. רק הפיות העתיקות חסינות לכאב ולמוות. אתה זוכר את הברכה שאנחנו מברכים לפני האוכל?" כנראה נראיתי מבולבל במשפט הזה, כי הוא שאל אותי את השאלה הזאת. "ברור שאני זוכר," התעצבנתי. "אנחנו חורשים עליה בשיעורי היסטוריה ואתמול כתבתי עליה חיבור. זה ככה: הפיות העתיקות, בשמיים הסגולים, תודה על הכנפיים שבירכתן בהן אותנו בני האדם ושקידמתם בהן את האנושות. תודה על כל הטוב שנתתן לנו אחר כך ושעזרתן לנו." אמרתי, וגם אם עוד הייתי מעוצבן על ההחטפה של ג'ורג', הייתי גם גאה בעצמי בו זמנית שזכרתי את הברכה בכלל. לא ציפיתי לזה מעצמי.

"ב ד י ו ק. הפיות העתיקות גרות בשמיים הסגולים," ג'ורג' אמר לי אחר כך ונראה מרוצה ושוב כמו עצמו כששילב ידיים בזמן שמאט צמצם אליו עיניים ואז הסמיק כשתלמיד ישב לידו. "זה מקום רק לבני האלמוות. שם המציאו את המשחה ופיתחו ל..נו את הכנפיים שלנו. אתה צריך להודות על זה, ג'ו." בהיתי בו אז בחוסר הבנה כשהמורה לתעופה סיים לארגן את יומן המורה שלו במבט מרוצה, ועכשיו בהווה תהיתי למה לעזעזל ג'ורג' הירצה לי את כל זה מלכתחילה.