המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

טודי

הנה הוא, אמרתי ליד בקתה אחת עשרה והצבעתי קדימה ביד ימין, יד השעון שלי. החפץ. סיימתי את המשפט והורדתי את היד. לִינָה התכופפה והרימה אותו אחרי שסידרה את השמלה הוורודה שלה. "ואוו. הוא גדול כל כך. אתה חושב שהוא יעזור לנו לתקשר עם החייזרים? איפה אלכס?" היא שאלה אותי כשהיא מחזיקה את החפץ בידייים שלה כמו תינוק, בזהירות, ומלטפת אותו כשהיא שקועה במחשבות ושיערה השחור החלק זז קצת כשהיא זזה. אני לא יודע אם הוא יעזור לנו לתקשר עם החייזרים, הודיתי. בקשר לאלכס.. הקול שלי נהיה צרוד והלב שלי הלם והסמקתי. התעוררתי במיטה שלי שוב. אלוהים אדירים, זה היה חלום חדש עם החייזרים. חשבתי לעצמי. ואז קלטתי על מה חלמתי והסמקתי קשות. שוב חלמתי שאני ואלכס זוג. החזה שלי נדמה מלא חצץ דק דק. ואז החלטתי לגמור עם זה.

קמתי ושטפתי פנים אחרי השירותים היטב, היטב. כן, הייתי צריך את זה, כמו בכל בוקר. אבל היום הייתי צריך את זה במיוחד. חשבתי שאולי זה יעלים לי את הרגשת החום הזאת שהתעוררתי איתה בעקבות החלום. לשמחתי זה גם עבד. אכלתי ארוחת בוקר זריזה ארזתי לי תיק עם מים ועם עוד אוכל ורצתי לאלכס, שעבד כאחוז טירוף בחפירה באדמה מאז שראינו את הדבר נוצץ ההוא באדמה עם את שהשיג מאבא שלו. "חייבים למצוא את הנערים ההם," אמרתי בהתנשפות מהריצה, בינינו.

"למה?" אלכס שאל בשקט מעייפות מהעבודה. "כי הם הופיעו בחלום שלי," אמרתי בלב דופק. "אני בטוח." סיימתי. "הממ," אלכס אמר. "אולי." "והפעם בחלום שלי היה מספר לבקתה," מיהרתי להוסיף כשהתיישבתי ושתיתי מים ואלכס קימט את המצח כחושב לעצמו הממ, לשתות מים זה רעיון טוב, ושתה בעקבותיי מהבקבוק שלו שהוציא מהתיק. "ואולי נלך לצל?" התחננתי. אלכס נראה אדום כולו מהשמש ועיניו השחורות הטובות נראו מוטרדות ומודאגות כל כך שנבהלתי למראן.

"כן, בסדר," הוא הסכים איתי לשמחתי ושם את האת בתיק השחור הקטן שלו אחרי שהוא ניער אותה היטב וקמנו, אני בשמחה, למקום קטן שמצאנו ליד שהיה מוקף בשיחים עבים ובפנים היו אבנים לישיבה. הוא היה לזכר מישהו, אבל באותו רגע לא ממש התעניינתי במי זה. יותר הייתי עסוק בלהיות לחוץ מזה שאלכס יושב ממש לידי ושהוא מסדר את השיער שלו ממש לידי. התרכזתי בלהסתכל בדשא (הלח מהשקייה מותמדת של הגננים האחראיים למקום). לאלכס היו פנים שמנמנות שרציתי לצבוט. אלוהים, די. אני חייב להפסיק עם זה. אלכס בטוח סטרייט בכלל. אלכס הסתכל עליי אחרי ששתה עוד מים. "אתה חושב על החייזרים ההם? הם עברו שינויי. לחלק מהם גם היו כנפיים." הוא אמר בקול העבה הצרוד שלו שעמד להסתיים להתחלף. אבל בעיניי זה היה חמוד. "אה," אמרתי בלב דופק בבהלה. "כן. זה מה ש.." גמגמתי בפנים בוערות. אלכס נשען לאחור בידיים משולבות. בהיתי בהן לפני שהספקתי לעצור את עצמי. רק נגיעה אחת לא תוכל להשפיע יותר מדי. נכון? נשענתי עליו בעייפות. אלכס זז במבוכה להפתעתי במקומו.

"איך אתה חושב שנמצא את הנערים ההם? את ליאם ואת שרון?" הוא שאל אותי אחר כך. "אולי הם שוב יבואו לכאן," הצעתי בעייפות מחום השמש. "גם להם יש חלומות על החייזרים ועל האנשים עם הכנפיים." "היו להם כנפיים בכל מיני צבעים," אלכס אמר. "כמו דגל הלהט"ב." אמר. שתקתי. "אולי זה מקום בטוח לכל מיני יצורים קסומים." אלכס הוסיף. הנהנתי במשיכת כתפיים בהסכמה. "ושאלה, טודי," אלכס אמר. "אתה מאוהב בי?" שאל. הלב שלי זינק ונעלם וברח לנקודה כלשהי באנטארקטיקה הצפונית. נרתעתי ממנו כמה קילומטרים. "מה?!" צווחתי. הוא זז באי נחת ולא הסתכל עליי אלא על השיח מאחוריו.

"פשוט..אתה תמיד נבוך כזה לידי ומגמגם ולחוץ, אז חשבתי.." הוא גמגם הפעם. "תראה, אני לא בטוח מה אני, אני עדיין בתחילת גיל ההתבגרות, אבל..אני מוכן לנסות.." בהיתי בו והתקרבתי אליו. בינתיים הלב שלי נרגע - אם אפשר לקרוא לדפיקות המהירות שלי נרגע. "בסדר," אמרתי והתיישבתי לידו. להפתעתי המוחלטת הייתי רגוע עכשיו. לא מה שציפיתי ברגע כזה. "אז גם אני." נשמתי נשימה עמוקה ונגעתי בפניו בלחי ימין. "עד היום התאהבתי בבנות," אלכס לחש. "אבל אני מוכן לנסות. יש לי רגשות כלפיך.." נישקתי אותו בחיוך והשתקתי אותו. "איך ידעת?" שאלתי אותו בלחש אחר כך ונשענתי עליו בעיניים עצומות והוא תמך בי. "פשוט..תמיד נראית לי שונה מנערים אחרים," אלכס אמר לי. "לא שונה בקטע רע. נראית נבוך ליד בנים והתלהבת מהבנים ולא מהבנות בעיתון ההוא ביום ההוא בתרפיה הכיתתית ביחד עם הבנות ו.." הוא כחכח בגרון. "מתישהו הבנתי ככה שגם אני ככה לידך. שותק כזה." חייכתי והנהנתי בהבנה. אחר כך שוב שתקנו והקשבנו לציפורים. הלוואי שלא היינו עושים את זה.