המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

נק' מבט: ג'ניפר

הערת הכותבת:

חתיכת מחסום כתיבה היה לי. ועדיין קצת יש לי. אבל נקווה לטוב. תהנו(:

הפרק:

כשעפנו כבר מעל בתים של סתם מכונפים וכשראיתי עוד ילדי מכונפים עפים מפה לשם, יוליה סימנה בידיה לפסק זמן. "אתה יודע בכלל מה אנחנו צריכים לעשות, ג'ורג'?" יוליה שאלה בקול לחוץ למדי ונצמדה אליי. אני בינתיים הבחנתי שאני שוב חושבת על עצמי כבת, והסרתי מעצמי את הפיאה החומה שלי ושמתי אותה בתיק שלקחתי איתי. "אה," ג'ורג' אמר ונשמע נבוך והוא השפיל את מבטו. "אני יודע שקרה משהו חשוב." ג'ואי, משנה רביעית גם בפנימיית קסם, גלגל עיניים. "אולי נלך לבריכת הנבואות לפחות כדי לקבל עזרה, בתור התחלה?" הציע ג'ואי. "כן," מאט הסכים עם ג'ואי. כולנו הסתכלנו על ג'ורג' עכשיו כמכונף אחד, כדי לראות מה הוא חושב. ג'ורג' נראה מהוסס, כמעט מפחד ממשהו שלא הבנתי. "בסדר," ג'ורג' הסכים לבסוף ומאט, קלארק יוליה וג'ואי נשמו בהקלה. לי לא היה שמץ של מושג על מה הם מדברים, אז רק חייכתי בהיסוס. "אז הולכים לבריכת הנבואות. מה היא בכלל?" שאלתי. "כמו שזה נשמע," ג'ורג' אמר וחזר לעוף, הפעם לכיוון שמאל, ועפנו בעקבותיו. נאנקתי. "לנחות רגע," ביקשתי כשהרגשתי את הכאב של הכנפיים שלי חוזר עכשיו. הכנפיים לא היו טבעיות בגוף האנושי; מרגע שהמכונפות הראשונות הצליחו לפתח לבני האדם כנפיים טבעיות בעזרת המדע ולהגשים חלום כמעט בן אלמוות לאנושות, המציאו כמעט מיד גם את המשחה הזאת.כמובן שהמשחה התפתחה מאוד מאז. הכנפיים היו ניתנות גם להסרה מהגוף וגם להשבה אחר כך, כל אחד מה שהוא רצה, אבל כאב לעוף לכל אחד בהתחלה איתן.

"שוב כואב לי בכנפיים שלי." מלמלתי בפנים בוערות מבושה, כי אני היחידה שהייתה כאן בשנה הראשונה שלה בפנימיית קסם. ג'ורג' הנהן בכובד ראש ונחנתנו על מדרכה לבנה בין גן שעשועים לספסל להורים מכונפים ברובם. כמה מהם חייכו אלינו, בטח משוכנעים שבאנו לשחק בגן שעשועים. האמת, זה נשמע כמו רעיון נחמד הרבה יותר מאשר לצאת להרפתקה המטורפת שעמדנו להיות בה, חשבתי במרמור בזמן שמרחתי על הכנפיים הסגולות וחסרות התועלת שלי כמעט את המשחה בעזרת יוליה שעזרה לי ומבטי ניחום של קלארק אליי שעודדו וניחמו אותי להמשיך למרוח. "צריך לברר מה קרה בעולם האנושי ששלחו ככה אלינו נציג אנושי," ג'ורג' אמר ונשמע כמו אחרי הרבה מחשבה על זה עכשיו. היה גם עולם אנושי לכל אלו שלא רצו כנפיים, כל אחד מהסיבות שלו; המשפחה שלי הייתה בעולם האנושי, אם כי אחותי הקטנה הבטיחה לי שהיא רוצה להצטרף לפנימיית קסם כשתגיע לגיל המתאים, אחת עשרה. היא ביקשה כנפיים וקיבלה, אבל עוד הייתה בגיל לרק לבית ספר רגיל וגם היא לא חיבבה יותר מדי את המשפחה שלנו מכדי לא ללכת לפנימייה גם בהמשך אלא רק לבית ספר פשוט למכונפים. לשמחתנו, ככה נראה לי לפחות, ההורים שלנו הסכימו לרעיון שלנו, בתנאי שלורין קודם תלמד דברים של בני אדם גם, כמו לכתוב ולקרוא. ככה שללורין לא הייתה ברירה אלא לחכות. "אני חושב שמשהו קורה שם." ג'ורג' המשיך לדבר והעיר אותי ממחשבותיי. יוליה סגרה את המשחה שלי בזמן שנאנחתי וקרסתי לישיבה מלאת הקלה, כי לא כאב לי יותר, ונופפתי בכנפיים שלי בשמחה עכשיו והמראתי קצת שוב בגלל זה כשאני צוחקת בהנאה. קלארק חזר לחייך למראה והנהן לג'ורג'.