המכונפים וחבריהם(חצי מוקפא)

ג'ני

הופענו ביער, ואני, כהרגלי במקום חדש, נצמדתי ליוליה(שנראתה קפואה במקום). אני קרסתי לישיבה. לפחות בריאן וזאק לא כאן יותר. חשבתי בלב דופק בהקלה מזה. והם המנהיגים. חיפשתי במבטי גם את הדרקונית הגדולה ואת האורק, אבל הפיות העתיקות כנראה כבר ביצעו את הקסם שלהן, כי לא ראיתי אותם בשום מקום. וקשה לפספס דרקונית גדולה שעצבנית על הילד שלה. אחר כך חיפשתי במבטי מנהיגים מחליפים. כשלא מצאתי, שילבתי ידיים והסתכלתי על החברים שלי בשאלה. ג'ואי נופף בכנפיו וקצת אבקה סגולה נפלה ממנו לדשא הלח שעליו ישבנו. "אז..מה עושים?" ג'ואי שאל. הוא עמד וסקר את המקום כשהוא משחק ביד שמאל בשיער החום החלק הקצר שלו במבט מוטרד למדי.ג'ורג' זעף כל הזמן וזז כל הזמן. "תנו לי," אמילי אמרה. תהיתי מה, ואז היא עצמה את עיניה. "מה היא עושה?" לחשתי לג'ואי. "משדרת בטלפתיה לכולם," ג'ואי אמר ונשם עמוק. "כטלפתית, אמילי יכולה לדבר בראש של כולם. זה קצת כמו אוזניות." שרקתי. "אבל אני לא שומעת כלום," יוליה אמרה ועפה קצת מרוב עצבים. "כנראה היא סומכת על הידע שכבר יש לנו," אמרה הילרי שדיברה עם אמילי מקודם, אחת המורות.

"איזה מקצוע את מלמדת?" שאלתי בסקרנות, כשאני זוכר מה אמילי עשתה כשהיינו קשורים אל העץ. היא ביררה מידע חשוב. "ספרות." היא ענתה. הצטמררתי. בבית ספר האנושי שנאתי ספרות. מה שמוזר, כי אני תולע ספרים. אבל נכשלתי בכל בחינה בזה כישלון חרוץ. "ספרות משלנו." היא מיהרה להוסיף. "אה," אמרתי. זה כבר נשמע יותר טוב. "רוצה לטייל?" יוליה שאלה אותי בשפת הסימנים. "בן או בת?" היא המשיכה לסמן. חייכתי והסרתי את הפיאה שלבשתי בתשובה. "אף אחד לא מטייל לשום מקום," אמר מורה נוסף בתוקף. "לא עד שאמילי תסיים את דבריה, בכל אופן." נאנחנו בצער. "בן," לחשתי. יוליה נאנחה שוב והתיישבה.

"בסדר," אמילי חזרה אלינו כעבור חמש דקות, שבהן נמנמנו ודיברנו ושיחקנו משחקי חברה. ג'ואי הביא אפילו מקלות מהיער ושיחקנו ארבע מקלות. אני ניצחתי, מה שגרם לי לחייך כמו טיפש עכשיו. תמיד הייתי אצן מעולה. זה עבר לי במשפחה שלי. זה היה בין הדברים היחידים ששמחתי שעברו לי דרכם. "תכף נתחיל," אמילי אמרה במתח והתיישבה. "תכף נתחיל במה?" שאלתי, והרגשתי אידיוט מרגע לרגע. "בקרב, חביבי," אמילי אמרה בזמן שהיא לעסה סנדוויץ', "בקרב."