״גבול החיים״

פרק 40-זמן

עתיד, הווה ועבר. מכונת זמן, שעות דקות שניות. אי אפשר לשנות ואי אפשר להחזיר את הדברים אחורה, אומנם לא אני יריתי את הכדור באח של אנה, אבל אני אשם בזה ואנה? אנה לא תסלח לי בחיים. ״ליאם!״ קפאתי, סיטואציה הזויה ופתחתי במלחמה גדולה בין המשפחה שלי למשפחה של אנה. הכדור הזה זה הדבר הכי מפגר שיכולתי לעשות בחיים. כולם רצים כנגד עיני, החיילים שלי שמחכים מה אגיד להם לעשות. אני עומד ומביט במה שקורה כמו סצנה בטלוויזיה אני צריך לזוז אבל רגליי לא נתנו לי. ״ליאם!״ עוד פעם שמי על באוויר מפקטורי שלא יודע מה לעשות. ״תזוז כבר..״

לראות את אנה בוכה את נשמתה הכאובה על גופתה של אחיה כאב לי נורא. היא איבדה כל כך הרבה בתקופה האחרונה, אני לא יודע כמה תעמוד על הרגליים אחרי כל זה. הרגל שלה לא מפסיקה לדמם.

הקו מצלצל ׳מה עשית?׳ קולו של אבי נשמע באוזני ׳שמעת..׳ ׳שמעתי? אתה יודע מה עשית עכשיו?! לא מספיק לקחת לו את הבת שלו אישתו שאני מזכיר לך שלא עבר שבועיים מאז שהיא הלכה לעולמה עכשיו הרגת את הבן השני שלו ליאם. פתחת מלחמה והוא לא הולך לוותר בה.׳ נשמתי עמוק ובעטתי בפח הירוק הגדול ׳תטוס מפה איתה ניפגש במלדיביים.׳ ׳בסדר אבא.׳ ׳נארגן ישיבה כמו שצריך.׳ הקו נותק.

**נקודת מבט אנה**
אתם נולדים מאותה אישה, יש לכם את אותם הגנים. אתם גדלים ולומדים ביחד, מתחלקים בהכל מחזיקים ידיים ורצים ביחד בדשא עם הרגלים הקטנטנות שלכם. הלב שלי נשבר וביחד איתו כל החיים שלי. רכשו הבלונדיני של און על רגליי המדממת הגוף שלי עולה בדם והבחילה שמתרוצצת לי בבטן מקדימה לבוא. ״אנה״ קולו של ליאם נכנס לאוזני אבל עוני האדומות מהכי מכוונות על און ואני לא רואה את עצמי קמה. ״צריך לטפל לך ברגל״ הדמעות לא מפסיקות והקיא ברח החוצה. ״הופה״ פקטורי הרים את גופי אבל אני לא משתפת איתם פעולה. אני בבועה משל עצמי.

**נקודת מבט ליאם**
״תזמין רופא למטוס שיבדוק לה את הרגל.״ אמרתי לפקטורי
״טסים?״ הוא הרים גבה. ״כן ומהר.״ פתחתי את הדלת האחורית של הרכב. ״את רוצה מים?״ ראשה של אנה מכוון לשמשה של הנהג היא קפואה לגמרי ולא מתקשרת עם אף אחד. ״כואב לך משהו?״ נסיתי שוב אבל אין שום תשובה מצידה. ״אנה? תעני לי!״ קולי מנסה להיות רגוע אבל אני לא יודע איך היא מתמודדת עם עצמה עכשיו. סגרתי את הדלת ונכנסתי למושב הקדמי. ״ליאם״ פקטורי הסיח את דעתי ״תראה, זה התפרסם כבר.״

**נקודת מבט אנה**
הרגשתי את האוטו מתחיל לנסוע, אני מתרכזת בנשימות שלי שיוצאות מפי לאט לאט. כבר לא הרגשתי את הכאב מהרגל, אבל עיני רוצות להיסגר ואני מנסה להילחם בזה. ״הכדור צריך להוציא לה אותו.״ שמעתי את קולו של פקטורי ״רופא מחכה לנו במטוס.״ ליאם השיב לו והסתובב אחורה, הצלחתי לראות את עיניו שמביטות בי אבל עיני כבר נעצמו לבד. ״היא איבדה הכרה.״

משהו היה מונח על אפי ופי, זה די הציק לי אבל לא הצלחתי להרים את היד למשמש ולהרגיש מה זה. עיני מסרבות להיפתח ואני מרגישה בתוך בועת אוויר שבאלי לפוצץ. הנשימות שלי אני מרגישה כל נשימה ונשימה. אני חושבת שאני רק בתוך מחשבות עם עצמי אבל מורדמת. עד שידי התרוממה לה לאט לאט לפי, הרגשתי מסכה שעוטפת את פניי ״היי זהירות״ הרגשתי את מגעו של ליאם חוסם מידי להסיר את המסכה הזאת. יש לי בחילה נוראית, אותה בחילה שהייתה לי מקודם. נסיתי לראות איפה אני נמצאת, הוא באמת העלה אותי למטוס. גופי שוכב על מיטה של אמבולנס לידי בלון חמצן שלם מחוברת המסכה שלי. ורגליי עטופה בתחבושת. ליאם החזיק בידי אבל רק רציתי להגיד לו שלא יגע בי.

נחתנו אחרי שעה שהתעוררתי. היה כבר עשר בלילה לדעתי. לא דיברתי עם אף אחד מאי רצון וחשק לחיות. אחד המאבטחים גורר אותי עם המיטה למחוץ למטוס. אחרי שעתיים שגוררים אותי ממקום למקום הגענו למלון שלנו במלדיביים. ״אנה פה זה בסדר?״ פקטורי שאל אחרי שעצר את המיטה ליד כיסא גלגלים. לא טרחתי לענות לו אפילו רק הבטתי בנוף שהיה מהחדר. (יש לכם תמונות למעלה) הוא תפס בגופי החלש, הרים אותי והעביר אותי לכיסא. ״מים?״ הוא שאל ושוב לא קיבל אף תשובה. שמעתי את הדלת נפתחת מאחורי ״סיימת פה?״ קולו של ליאם נכנס לאוזני. ״כן.״ ״נדבר אחר כך.״ ליאם טרק אחרי פקטורי את הדלת. צעדיו נשמעו מאחורי לפי צעדיו הוא היה נשמע עצבני אבל אתם לא תבינו כמה שאני יותר.

״אנה״ קולו החלש יצא מפיו. הוא נעמד ליד הכיסא שלי התכופף לכיווני ״בבקשה תסתכלי עליי״ מבטי לא זז אחורה לא ימינה ולא שמאלה. ״אני רק רוצה להסביר לך את הצד שלי.״ הצד שלו לא מעניין אותי. ״אנה בבקשה תדברי אליי!״ קולו עלה משהו שממש לא ריגש אותי. ״כמה זמן זה ימשך הדבר הזה? כיאלו את גוש קרח אפילו את הראש שלך את לא מזיזה.״ הוא נעמד על רגליו והתחיל להסתובב בכל החדר עד שהטלפון שלו צילצל. אני לא מסוגלת לדבר. אני מרגישה שיש לי גוש בגרון שחוסם ממני להוציא מילים מפי, רק לנשום. כמה שאון בתקופה האחרונה לא התנהג כאח אני לא מסוגלת להתמודד עם עוד מוות במשפחה שלי. במיוחד בידיעה שליאם אחראי לזה.

**נקודת מבט ליאם**
׳הלו?׳ פקטורי חייג אליי ׳אתה לא מבין מי הגיע למלון לפני מספר דקות..׳ הוא אמר לי ׳אני כמה דקות מגיע למסעדה בחוץ׳ נתקתי את השיחה. ישבתי על המיטה הגדולה נעלתי את נעליי והתקדמתי ליד הכיסא של אנה. ״אני עוד מעט חוזר יש לך פה כפתור״ הצבעתי לה עליו ״זה מחובר לאחות אם את צריכה עזרה תלחצי.״ הסברתי לה כמובן בלי מענה מצידה ויצאתי למחוץ לחדר. התקדמתי במהירות לכיוונו של פקטורי. ״מה קורה?״ ״תסתכל לאחור״ הסתובבתי וחיפשתי בעיני את מה שאני אמור לקלוט.

״ליאם״ יד עוטפת את הכתף שלי ״יסמין״