״גבול החיים״

פרק 28-המלאך השומר שלי

***נקודת מבט אנה***
נשמתי מהר. נסיתי להסדיר את הנשימה שלי ולא הצלחתי. ״אנה״ ליאם ניגש אליי, התיישב לידי על הרצפה ותפס בי. ״תנשמי לאט.״ הוא ליטף את ראשי וניסה להרגיע אותי. ״יש לי... להקיא.״ אמרתי לו. הוא תפס בגופי ורץ איתי לחדר האמבטיה. ליאם אסף את שערי השחור. תפסתי באסלה ופשוט הוצאתי מגופי את כל מה שאכלתי ביומיים האחרונים נראה לי. ליאם לא הפסיק ללטף אותי בגב והחזיק את שעריי. נגעלתי שהוא רואה אותי ככה. ועוד יותר נגעלתי מעצמי מדמיינת את הוויליס הזה נוגע בי. ״קחי.״ אחרי שנרגעתי והקאתי את כמה מה שהיה לי להקיא ליאם הביא לי כוס מים. ״תודה.״ השבתי לו ולגמתי שלוק מים. ״סליחה שהיית צריך לראות אותי מקיאה.״ אמרתי ונעמדתי על רגליי. ״סליחה שעברת מה שעברת. אני לא ידעתי שהוא בבית.״ שטפתי את פניי במים. והרמתי את מבטי למראה. ליאם עומד מאחוריי, הוא מתבונן בי ולא יודע מה להגיד. הדמעות פשוט יצאו לבד. התחלתי ליבהב מבכי כמו תינוקת. ליאם עטף אותי בידיו הענקיות. התפרקתי. ״אני מבטיח לך שיותר אף אחד לא יגע בך אנה.״

לאם ניגב את הדמעות מעיני, וגרם לי להביט עמוק בעיניו. הרגשתי בטוחה ברגע הזה, שמישהו עוטף אותי. אין ספק שליאם זה המלאך השמור שלי. ״אני בחיים לא אעזוב אותך יותר לבד.״ הוא נשק למצח שלי ואני הנחתי את ראשי על החזה שלו. ״אתה יכול להיכנס איתי להתקלח?״ הרמתי את ראשי אליו בעיני עגל. אני לא מסוגלת עכשיו להיות בחדר לבד. ואני במיוחד רוצה לשטוף את גופי. ״כן אני אחכה ליד הדלת עד שתסיימי.״  ליאם נעמד ליד הדלת עם פניו למול הקיר בתוך חדר האמבטיה. הרגשתי מוגנת יותר שהוא בפנים. הורדתי את הבגדים שהיו מעליי ונכנסתי לתוך זרם המים ששטף את גופי. הבטתי בליאם כל הזמן.

נשכבתי במיטה שלי. השעה הייתה שתיים וחצי בצהריים. ״את צריכה משהו?״ ליאם נכנס בדלת חדרי ״לא.״ לחשתי וניגבתי מהר את הדמעה שיצאה מהעין שלי. אני לא מפסיקה לבכות. ״בטוחה?״ הוא שאל והעביר את מגעו בשערי. ״אני יכולה לישון בחדר שלך?״ שאלתי אותו. ליאם חייך אליי, חיוך שאני לא אשכח אף פעם. כל שיניו לראשונה נחשפו מולי. אלוהים נגע בו מבחינתי. הוא הרים אותי על ידיו והוליך אותנו לחדר השינה שלו. ליאם השכיב אותי על מיטתו והריח שלו חדר לאפי בשנייה, אין ספק שעכשיו אני יכולה להירדם. צלצול הטלפון שלי חדר לאוזניי. ״אויש נו מי זה?״ מלמלתי בעייפות. איימי התקשרה אליי. אני אחזור אלייה מאוחר יותר. נעמדתי על רגליי וניגשתי למטבח. ״ליאם?״ הרמתי את קולי שישמע אבל אין תשובה. ״ליאם אתה כאן?״ צעקתי ברחבי החצר ושוב פעם אף אחד לא עונה. ירדתי לכיוון החדר כושר שלו למטה, יש מצב שהוא שם.

ירדתי במדרגות, פתחתי את הדלת והמראה שתפס את עיני היה מושלם. גופו מכוסה קעקועים, כיאלו כל כולו סיפור. אני יכולה לשבת איתו שעות ושהוא יספר לי מה עומד מאחורי כל קעקוע. הוא עם אוזניות באוזניו ושקוע כל כך באימון שהוא עושה ובכלל לא שם לב שנכנסתי. אבל יש משהו אחד שאין לי ערעור לגביו. אני נמשכת אליו. נעמדתי מולו והוא הבחין בי. ליאם הוריד את המשקולת שלו והוציא אוזניה מאוזנו. ״כמה זמן את ערה?״ הוא שאל בהתנשפות. ״כמה דקות..״ השבתי לו ״למה אתה בבית?״ שאלתי. ליאם התכופף ופתח את הבקבוק מים שהיה לידו. ״נשארתי בבית היום.״ הוא אמר לי. ״למה?״ ״לא רציתי להשאיר אותך לבד.״ השענתי את הראש שלי על המראה שהייתה תלויה בסטודיו שלו. ״אני לא רוצה שתבטל את הפגישות שלך בגללי.״ ״אני רוצה.״ הוא התקרב אליי והניח את ידו על מותניי.