"קומי" הוא נוהם, מביט בי מלמעלה.
"אני מניחה שאתה באמת מצפה שאקום, נכון?" אני שואלת בגיחוך.
"בהחלט. את תצייתי לי" הוא תופס בפני.
הרמתי בירכית למפשעתו והדפתי אותו אל הקיר. "אגיד את זה פעם אחרונה, אוקיי?" נהמתי.
"אני לא השפחה שלך, אני לא הכלבה שלך, אני...
שפתיה של אימי רטטו, עגבנייה מרוסקת זלגה מפניה למרות שאני לא מבינה איך זה יכול להיות שרוטב עגבניות יוצא מחור בפנים?
"אבא לא כל כך שמח עכשיו" אמא אמרה בקול חורקני.
הזעפתי פנים. "את משקרת לי? את הבטחת שלא משקרים, הבטחת לי בחד קרן קסום!" צעקתי בבכי, אמא אמרה שלא יפה לשקר.
"אין דבר כזה חד קרן רוז!!" אמא צורחת. השתתקתי, אמא לא צעקה עליי מעולם. "אין חדי קרן! אין נסיכים! אין אבירים על סוסים לבנים! אין סוף טוב! זה הכל שקר!!" אמא צורחת.
דמעות עלו בעיניי. "אבל.. את.." השתנקתי. "מה עם לכלוכית? ופעמונית*? ושילגיה?" שאלתי ביבבה.
"הן שקר, אין שום דבר שיגרום לך להישאר בטוח-"
עיניה של אמא נפערו באימה. "אמא?" שאלתי בקול קטן ושקט.
אמא נפלה לאחור, רגליה מקופלות בצורה מפחידה והמו רסק עגבניות נוזל מהשמלה שלה.
אבי עמד מעליה. "את לא צריכה נסיך. יש לך מלך" הוא אמר והרים אותי לחיבוק. "את לא צריכה יותר ממני, אוקיי?" הוא אמר, הנהנתי.
גיל 11
"מה את עושה פה?!" נהם המורה, הגעתי לא בזמן שנקבע לשיעור.
התכווצתי וירדתי על ברכי. "סלח לי מורי אבל.. אני צריכה ממך טובה" אמרתי וקולי רעד.
אני לא אהיה כמו אמא שלי. אני אהיה חכמה וחזקה ממנה.
"טובה? איזו סוג של טובה?" המורה מכווץ את גבותיו.
הרמתי את עיניי. "אני צריכה ממך אדוני, את מיטב כישרונותיך בלחימה" אמרתי בעוז רוח.
המורה עיקל את שפתיו. "כבר חששתי שלא תבקשי ילדתי, איזו אומנות תרצי ללמוד?" הוא שאל.
"כל מה שתוכל ללמד אותי אדוני" אמרתי בקול הכי קשוח שהצלחתי לסגל באותו רגע
המורה חייך. "יפה אמרת" הוא אומר. "יפה אמרת..."
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
גיל 16
"רוז סוקוזי" אמרתי את שמי, הבחורה הרימה את עיניה מגלגל הטוויה במהירות, היא התרוממה ממקומה והחזרתי לה מבט אטום.
