אני מלכה!✔︎

פרק 13- שלוש

נ.מ אמור.

אם אי פעם חשבתם שמוות זה הדבר הכי כואב שיש. מצטערת להיות חצופה אבל טעיתם. ובגדול.

הדבר הכי כואב שיש זה לראות את האדם החשוב לך ביותר בסכנה ושאין לך שום דבר לעשות נגד זה.

ניקו הרים אליי מבט. טעיתי. יש כואב משניהם, וזה כשהאדם האהוב עליך מביט בך כשזה קורה.

"אני אוהבת אותך" ייבבתי, כבר לא חזקה כל כך. ניקו הרים גבה. שפתיי יבשו.

הנהון יחיד היה כל מה שצריך. וזו הפעם הראשונה ששיקרתי לניקו, אני לא ידעתי אם אני בהריון.

חיוך גדול עלה על שפתיו והוא נראה שלו, הבטתי בדנטה, הוא נראה כחוש ורצוץ, צלקת ארוכה מקו עינו ועד אחרי הלחי השתרכה לה כאות קלון.

דנטה במיטבו. "תעצרו!" שמעתי לפתע מישהו צורח, בדיעבד קלטתי שזו אני.

ההמון השתתק, המלך העביר אליי את מבטו.

"אמור" הוא אמר בקולו השחוק. "תאירי את עינינו, למה?" הוא שאל בחיוך נבזי.

צחקתי בכאב, דמעות מבצבצות מעיניי. "מה החטאים שלהם?" שאלתי

המלך חייך. "חתירה נגד המלכות" הוא ענה ללא היסוס.

"והאם הם הגיעו למלכות הזו ברצון?" צרחתי

האולם דמם. "חטפתם אותם!! לקחתם אותנו בכוח!! אנחנו לא רוצים להיות פה" צעקתי, כל המרירות שלי השתלחה החוצה.

"אנחנו רק רצינו בית. הפשע היחיד שבוצע בכל הסיפור הזה הוא שהארוס של הבת שלך התאהב! הוא בכלל לא רצה את הבת שלך, הוא מעולם לא ראה אותה, איזה נישואים יהיו ללא אהבה?" שאלתי את המלך בקול יוקד.

מחיאת כף לקונית נשמעה מהיציע. "סיימת?" שאל המלך.

"לא" סיננתי. "אני נשבעת לך, קבל עם ועדה" קולי התפלח כסכינים. "אם תפגע בשערה משערות ראשם של הגברים האלו או של חף מפשע אתה תתעסק איתי" אמרתי בקול מסוכן.

"ומי יעמוד לצידך?" הוא שאל. ואז הגיע קול לא צפוי.

ניקו צחק. רגע.. מה?!

הסתובבתי לניקו שעמד ליד מתקן התליה ומחא כפיים, ואז מבטו הרצין בדיוק כשהתליין סיים לשחרר את דנטה.

"מי יעמוד לצידה?" הוא שאל בקול עמו וחודר. "אנחנו" הוא אמר

לפתע פרצו לאולם כשלושים גברים חסונים,

ואז ההבנה פציעה בפניי במילה אחת: מרד.

"משמר המלך- תיקפו!!" צרח המלך בקול מבוהל. כשלושים גברים הרימו חרבות וחניתות, כולם הסתערו על המתאבקים.

פרצה מהומת אלוהים שם, ניקו קפץ למקום בו עמדתי והדף ממני את השומרים, קורע ממני את השלשלאות ומנשק את שפתיי בתשוקה.