פרק איחוד. נקודת מבט שלי, כל הסוגריים זה המחשבות שלי
"אמור!!" (לא כפרה, ליאו!!) זעקתו החנוקה של דוקטור מייסון נשמעת ודמעות עולות בעיניו, הוא רץ לביתו ואמור הגדולה קופצת עליו בבכי (כפרה אבל מה על האיפור!!).
איזבל מגיעה במהירות, פניה מוארות, היא פונה לכריסטיאן. "איפה דנטה?" (מת חיים, או שלא?) היא שואלת בחיוך.
שתקתי, כולם שתקו אחרי. (אני מהשהשת את כולםםם) "הוא לא בא.." כריסטיאן אומר לבסוף ואיזה מחווירה.
"מ- מה זאת אומרת? הוא מת? לא, בבקשה לא.." היא נבהלת וניקו תופס אותה, היא מביטה בו בדמעות.
"איפה אח שלי ניקו?? למה לא שמרת עליו? למה לא החזרת לי אותו?" (חיח, ניקו לא היה מסוגל להגן על עצמו חיים) היא בוכה וחובטת בניקו.
ניקו מחבק אותה, כבר לא ילד קטן. "הוא בחר בדרכו.." הוא אמר, על פניו רואים שהוא מצטער באמת, כריסטיאן לקח את איזה וניקו התקדם לעבר דוקטור מייסון. (וככה מת ניקו החמוד שלנו, על ידי אבי הכלה הזועם.)
"אבא.. זה ניקו.." אמור אומרת ואני מגחך, אלמה מביטה בהם בעיון ולא אומרת מילה, דוקטור מייסון בוחן את ניקו. זה יהיה מעניין.
"מה יש בבחורצ'יק הזה? הוא מטריד אותך פרח יפה שלי?" (חדמש, הוא די הטריד אותה מלא פעמים אבוש) הוא שאל בקשיחות ואמור ממהרת להרגיע אותו.
"לא אבא.. רציתי להציג בפניך את בעלי" (הי אבוש, הגעתי ועכשיו אני הולכת!!) היא אומרת בחיוך קטן ומאושר.
אבא שלה.. לא ממש. "הוא מה??" הוא שואל, עיניו יורות גיצים.
"אבא, תרגע! אני-" אמור לא מספיקה לסיים את המשפט כשג'יזל קופצת עליה בחיבוק. (אני אומרת ךכם, היא בהריון עם כל ההורמונליות הזו, מה זהה)
"נעלמת! נעלמתם! כולכם!!" היא מאשימה. (לקח לך המון זמן לקלוט את זה חיים)
אמור צוחקת ובוכה (בוחקת בעברית צחה). "כן.. נעלמנו קצת.." היא ממלמלתי וניקו מנגב את הדמעות מעיניה, היא מניחה את ראשה על חזהו ומרימה גבה לעבר אביה (קבל אותו דאדי!!)
דוקטור מייסון נאנח. "יש עוד משהו שאני צריך לדעת?" שאל בהרמת גבה (בהחלט אחינו)
"אני בהריון" אמור אומרת בחיוך זוהר.
אביה מחייך, מנשק את מצחה. "אני שמח מאוד אהובה, אם השמוק הזה יעשה משהו שלא נראה לך תבעטי בו, אני מרשה לך מעכשיו" הוא אומר (מי מספר לו?)
כריסטיאן אחז בשני ילדיו הקטנים. (יאו איזה זקן אתה סמאללה) והביט באחיו הקטן הלא כל כך קטן.
"הי.. איך אתה?" איזבל שאלה את מרקו, הוא פרע את שערה. ונישק את מצחה (כמו אח גדול כריס!! כמו אח גדול!)
"אני? בסדר, ניסו להוריד לי את הרגל, לא הלך להם" הוא אמר והחווה לעבר רגל התותבת שלו, כולם צחקו.
ארוחת הערב התקיימה בחצר הארמון, האורות דולקים, כולם מחייכים
מתיאו התיישב עם אלמה לצידו ולצד ג'יזל, הוא נראה נינוח למדיי, תמו מסעות החיפושים אחרי הנעדרים. כולם בבית (בערך...)
"הי.. מי זו?" נשמעו לחשושים בין עובדי הארמון, מציאו הסיט מבט לעבר מקור הליחשושים ועיניו הפכו קרות
אמאייה. (אלה מי כפרע?)
------
טוב אז הפרק הזה היה קצר ובכוונה, יש ליותר מידיי מתח בפרקים האחרונים *העכעם דנטה..*
קיצור, תעלו חיוך אנשנושים, החיים יפים גם אם הם לא תמיד נראים כאלו🥺
אה, ובחיאת. נרדמתם לי עם התגובות פה, תתעוררו!!
YOU ARE READING
אני מלכה!✔︎
Любовные романы"קומי" הוא נוהם, מביט בי מלמעלה. "אני מניחה שאתה באמת מצפה שאקום, נכון?" אני שואלת בגיחוך. "בהחלט. את תצייתי לי" הוא תופס בפני. הרמתי בירכית למפשעתו והדפתי אותו אל הקיר. "אגיד את זה פעם אחרונה, אוקיי?" נהמתי. "אני לא השפחה שלך, אני לא הכלבה שלך, אני...
