האור שלי

פרק 19- זכרונות כואבים

נקודת מבט לאו:

שבוע שלם. שבוע שלם שאני לא נח. שבוע שלם שאני עסוק בחיפושים אחר אישה שאני בקושי מכיר.
אני מדמיין כל הזמן את הדברים שהיא עוברת, את הכאב והסבל שהיא חווה. אני מקבל הודעות בטלפון, תמונות שלה מדממת, בוכה, סובלת. הלב שלי נקרע לשתיים מהתמונות האלה. פאק, איך זה קרה?

אין לי לב.

צליל של הודעה נשמע מהטלפון שלי. אני פותח אותו. סרטון ממספר שלא מוכר נשלח אליי. אני פותח את הסרטון והגוף שלי נדרך בשניה. הרגליים שלי קופצות בעצבים ולסתי ננעלת ברגע שאני שומע את קולה העדין והשבור של לארה.

״תשחרר אותי! בבקשה! אני מתחננת!״ לארה צועקת.
״תשתקי״ בחור גדול מתקרב אליה ונוהם לעברה.
קולות הבכי שלה נשמעות, גורמות לי לרצות להרוג את הבחור בעזרת הידיים בלבד. הבחור מתקרב אליה יותר ויותר עד שנוגע בה בנקודה קרובה אל החזה שלה. היד שלו מחליקה לאט לאט למטה, עד שמגיעה לקו מכנסיה, ואז הסרטון נעצר.

״פאק!״ אני שואג בחדר המשרד שלי, מעיף את כל החפצים על השולחן לרצפה.
״מה יש לך?!״ ברונו פותח את הדלת.
״אני נכנס אליהם! לא אכפת לי מאף רוסי או יפני מזויין! אני פאקינג נכנס עכשיו!״ אני נוהם.
״אתה לא יכול להיכנס בלי תוכנית! אתה רוצה למות?!״
״אני נכנס״ אני אומר ויוצא מחדר המשרד. אני הולך להוציא את לארה משם לא משנה מה.

אני לוקח כמה סכינים ואקדח לחגורת מכנסי, לובש גם חליפת מגן למקרה שיפגע בי כדור, ויוצא מהאחוזה.

-
נקודת מבט לארה:

״סיימנו. את יכולה לחזור לחדר״ הבחור הגדול אומר לי, לאחר שצילם אותי ללאו. אני כל כך לא אוהבת את הרעיון הזה, אני לא מסוגלת להלחיץ את לאו או משהו. בכל מקרה, לא אכפת לו בכלל. אני לא חולשה שלו, עובדה שכבר שבוע עבר והוא לא הגיע.

אני נכנסת לחדר שלי, החוטפים שלי העבירו אותי לחדר יותר נורמאלי, הם טוענים שלא יעשו לי יותר כלום עד שלאו יגיע. מדי פעם הם מוציאים אותי מהחדר לצלם ללאו סרטונים, נוגעים בי טיפה, לפעמים מכים אותי, אבל חוץ מזה אני כל היום בחדר. כל יום אני מקבלת פרוסת לחם, שאני לא אוכלת ולא נוגעת, אין לי תיאבון. במקום זאת אני בונה מהן מגדל.

״אני חושב שנהרוג רק אותו, אני רוצה לשמור אותה לעצמי״ קול של בחור נשמע מחוץ לדלת.
״גם אני לא אתנגד להשאיר אותה״ בחור נוסף אומר.
איכס. אני מעדיפה למות.

-
״תתעוררי״
״מה קרה?״ אני שואלת.
אני מרגישה את גופי באוויר, תוך כמה שניות אני עומדת על רגליי בחדר קטן, מולי בחור זקן מחייך חיוך מפחיד.
״מ..מה״ אני ממלמלת כשהבחור מתחיל להוריד מגופי את החולצה. אני סוטרת לו ובורחת לכיוון היציאה, מנסה לפתוח את הדלת, אבל היא נעולה.

״אל תתאמצי״ הבחור צוחק ומתקרב אליי, מצמיד אותי לדלת וחוסם לי כל דרך לזוז.
הוא מניח יד אחת על פי, ודוחף את כל פני אחורה, עד שראשי נתקע בדלת וזעזוע קטן עובר במוחי. ביד השנייה הוא מתחיל לשוטט על גופי, מניח את ידו על שרוולי חולצתי ופושט אותה ממני. הדמעות שלי מתחילות לרדת, הצרחות שלי נשמעות גם הן. אני שבורה.

מבלי לשים לב, הבגדים שלי זרוקים על הרצפה המלוכלכת, כך גם הבגדים של הבחור הזקן. אני עוצמת את עיני מלראות את הזוועה מולי, על גופי עוברות ידיו, בכל המקומות הפרטיים, הצחוק שלו מהדהד ברקע יחד עם הצרחות והיבבות שלי.
הוא סוטר לי, בפנים ובגב, מושך לי בשיער בחוזקה ודוחף אותי רצפה בזמן שהוא ממשש את התחת שלי.

שמישהו יעזור לי.

״את עכשיו הולכת לעשות מה שאני אומר לך, אם את לא רוצה לקבל מכות.״ מתאו נוהם ובועט בי, גורם לי ליפול לרצפה.
״אני..אני לא עשיתי כלו-״ אני ממלמלת, ונקטעת כאשר סטירה מצלצלת מורגשת בלחיי.
הוא פושט מגופי את בגדי, בזמן שהוא מרתק אותי לרצפה כדי שלא אוכל לזוז. אני מרגישה כל כך אשמה. מה אני עושה לא בסדר? אני אהבתי אותו, למה הוא היה צריך להתהפך עליי ככה?

הזכרונות הכואבים מהדהדים בראשי, בזמן שאני חווה את אותם דברים. אני רוצה להיעלם מהעולם הזה. שמישהו יציל אותי.

/////////////////
600 צפיות😍😍

רציתי לדעת מה אתן חושבות עד עכשיו על הסיפור?
מה אתן חושבות על הדמויות, העלילה...

אני ממש אשמח אם תדרגו את הפרק!