האור שלי

פרק 27- חרדה

נקודת מבט לארה:

אני לא יכולה. אני לא מסוגלת.

לא משנה כמה אני אנסה להתעלם, אני לא אצליח. זה לא סוד, אני מפחדת להיפגע שוב. אני מפחדת להתאכזב, מפחדת שיכאב לי.

לאו יכול להיות בדיוק כמו מתאו, ואפילו יותר גרוע. הוא הקאפו, הוא הרבה יותר אכזרי.

איבדתי אמון באנשים כבר ממזמן, אני מנסה ומנסה, אבל אני חושבת שלעולם לא אצליח לשכוח את מה שהיה. אני מרגישה שכל צעד וצעד שאני עושה, אני מזכירה לעצמי, כמה אני לא שווה, כמה כל מה שקרה, היה אך ורק באשמתי.

אבל אני גם לא יכולה לשקר, ולהגיד שלא רציתי לנשק את לאו. רציתי את זה יותר מכל דבר אחר. כשזה קרה, הרגשתי בעננים. הרגשתי את כל המועקה נעלמת ממני, אך ברגע שהתנתקנו, הכל חזר לקדמותו.

הגעגוע למשפחה, הלחץ, הסיוטים, והפחד להיפגע. לא היה לי מה להגיד, כי מצד אחד, רציתי להמשיך להיות איתו, רציתי להמשיך להביט בירוק בעיניו ולהרגיש את חום גופו לידי, אך מצד שני, רציתי לברוח, רציתי לבכות ולהזכיר לי שאסור לי, כי זה ייגמר אותו הדבר. לכן, בחרתי באופציה השניה.

עכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת על הרצפה, כשפני רטובות מדמעות, במקום להיות עם לאו, ולהרגיש בטוחה לכמה רגעים.

אני מפחדת שפגעתי בו. אני לא יודעת איך זה קרה, ובטח זו נשיקה חסרת משמעות עבורו, אבל עבורי... עבורי זה עולם ומלואו. הרבה זמן לא התקרבתי לבן אדם ככה, מצאתי את עצמי הרבה מאוד זמן אצלו באחוזה, הוא שמר עליי והציל אותי. לא היה לנו שיחות עמוקות, אך דיברנו הרבה במבטים.

שנינו ידענו שהקשר שלנו הוא לא סתם, אבל החלטתי להתעלם מכך, כי לא רציתי באמת להתאהב בו. אני מתאהבת בקלות, לפחות כך אני חושבת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתאהב יותר.

אני רוצה לצאת מהאחוזה ולנשום אוויר. אני חייבת לנשום אוויר. אבל אני לא יכולה לבקש רשות מלאו, לא אחרי מה שקרה... לא אחרי שברחתי ממנו ככה. הוא בטח יכעס עליי.

אני מרגישה את החרדה מתפשטת בגופי. אני מתנשמת בכבדות. אני חייבת לצאת החוצה. הרגליים שלי כבדות ואני בקושי מצליחה להרים את גופי אל עבר הבריכה, אבל אני מצליחה. אני מתרוממת מהרצפה ומתקדמת אל החצר כמה שיותר מהר. כשאני מגיעה, הנשימות שלי כבר כואבות מהריצה וריאותי שורפות.

אני יחסית בכושר, אבל בזמן התקף חרדה הגוף שלי לא מתפקד כמו שצריך.
אני צונחת על הריצפה הרותחת, צמוד לבריכה, נושמת ונושפת ללא הפסקה.

הכל בסדר לארה. הכל בסדר. את צריכה לחשוב על דברים חיוביים.

״לארה, אני לא כועס״ קולו של לאו נשמע בראשי. ״לארה, תנשמי לאט, תנסי לחכות את הנשימות שלי. הכל בסדר.״ אני שומעת את דבריו שאמר לי, בפעם הראשונה להיום כשקיבלתי התקף חרדה. אני קמה מיד ורצה בחזרה לחדרי מבלי לחשוב פעמיים. לאו עדיין יושב שם. אני מתיישבת מולו, הוא שם לב לנוכחותי אך לא מדבר.

אני מחכה את הנשימות שלו, לאט לאט. הוא נושם, ומיד גם אני נושמת. נשימה, נשיפה. ואז אני נרגעת.

״תודה״ אני אומרת, כשהוא ממשיך להביט בי באותו מבט ריק ממקודם.
הוא ממשיך להיות בשקט ואני מתחילה לדאוג.
״אתה.. אתה בסדר?״ אני שואלת בשקט.
״כ..כן אני בסדר״ הוא מנער את ראשו ומתקדם אל דלת החדר. אני נשארת על המיטה וצופה בו בזמן שהוא עוזב את חדרי.

///////////////////
היוש❤️
דבר ראשון, אני בחופשה בחול, אני כותבת לכן כרגע בזמן שאני במלון (יכול להיות שזה יעלה יותר מאוחר) , אבל אני מצטערת מראש אם יקח לי זמן להעלות פרקים.

דבר שני, תודה על כל הצפיות, הדירוגים והתגובות!! אני מעריכה את זה הרבה יותר ממה שתן מדמיינות. אני נהנת לכתוב לכן, ועוד יותר נהנת לדעת שאתן אוהבות. תודה😍