נקודת מבט לאו:
לאחר שהיפנים פוצצו בית קזינו, קיבלתי את האישור למלחמה. המלחמה באמת מתחילה, ואנחנו ננצח.
״אדריאנו, אני צריך שתעביר כמה מהשומרים שבאחוזה להגנה.״ אני פוקד בטלפון. באחוזה רק לארה נמצאת, והיא תחת ההגנה שלי, ככה שלא צריך יותר מדי שומרים באחוזה. ״אין בעיה״ הוא אומר ואני מנתק את השיחה.
״פאק״ אני ממלמל לעצמי לאחר שהטלפון החליק לי מהיד ונשבר. אני אצטרך לקנות אחד חדש...
נקודת מבט לארה:
״מ..מי אתה..?״ אני לוחשת וחוזרת להתיישב כשהגבר שמולי חייך חיוך מזמין ונחמד. האיש הזה לא נראה כמו מישהו מסוכן.
״אל תפחדי... סתם ראיתי אותך יושבת כאן לבד, אז החלטתי להצטרף.״ הוא אומר ואני מהנהנת. הוא ממהר להושיט את ידו אליי. ״נעים מאוד, פאולו.״ הוא מגחך ואני לוחצת את ידו בהססנות. ״לארה״ אני אומרת.
״אני באמת לא מתכוון לפגוע בך, אני ישבתי לבד, וראיתי שגם את בודדה. אם את לא מרגישה בנוח אני יכול ללכת.״ הוא ממהר להגיד לאחר כמה דקות שקטות. ״לא, זה בסדר.״ אני אומרת ומחייכת את החיוך הכי טוב שיכולתי לזייף. אחרי היום הנוראי הזה, אני לא חושבת שאצליח לחייך שוב. אני אצטרך לזייף חיוכים עוד הרבה.
״את נראת לא בסדר. קרה משהו?״ הוא שואל בדאגה. אני מנידה בראשי. ״את שקטה.״ הוא חותם. ״אני.. אה.. עבר עליי יום נורא.״ אני ממלמלת.
״אני מבין אותך. זה יעבור.״ הוא מחייך וקורא למלצרית שתוך כמה שניות מגיעה.
״תרצו להזמין?״ היא שואלת, ולפני שאני מספיקה להגיב, פאולו מזמין בערך עשרה מנות. ״אני לא מתכוונת לאכול כאן..״ אני ממלמלת. בקושי יש לי כסף למונית לחזור לאחוזה, אני לא יכולה לשלם על הארוחה הזאת. למרות שאני גוועת ברעב...
״אל תדאגי, את לא משלמת.״ הוא אומר, כאילו קורא את מחשבותי. ״זה לא קשור לזה..״ אני מגחכת במבוכה.
במשך עשרים דקות אנחנו מדברים על נושאים רבים, אני כמעט ושוכחת מה קרה בתחילת היום, אך המועקה בראשי לא נעלמת. הדמעות עדיין מאיימות לצאת החוצה, ואני עדיין מרגישה כאילו אני עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע נתון, למרות שאני כבר מרגישה יותר טוב.
המנות שפאולו הזמין הגיעו. ״תטעמי. את חייבת!״ הוא אומר בהתלהבות כשטועם מהכריך והקפה שהזמין. אני טועמת גם אני מעט מהכריך, מנסה גם את הסלט וגם את השוקו. הכל פה כל כך טעים.
המסעדה הזאת יוצאת מן הכלל.
״וואו״ אני ממלמלת בזמן שאני טועמת מכל המנות. ״טעים לך?״ פאולו מגחך ואני מהנהנת. אני חייבת לחזור למסעדה הזאת, אם רק לאו ירשה לי... פאק. לאו. אני מרימה את ראשי מעט ומבחינה בשעון. עוד מעט ערב. בטוח כבר שמו לב שנעלמתי. אני נשארת לעוד קצת זמן, פאולו בחור מעניין, יש לו סיפורים מרתקים במיוחד, אבל אני כבר חייבת ללכת.
״פאולו, היה לי נעים להכיר אותך.״ אני אומרת לאחר רבע שעה, בחיוך טיפה יותר אמיתי מהחיוך הקודם. ״גם לי היה נעים מאוד להכיר אותך לארה״ הוא אומר. אנחנו נפרדים ואני יוצאת מן המסעדה.
-
״לאן לקחת אותך?״ נהג המונית שואל. ״לאחוזה של באג׳ו״ אני אומרת באדישות והוא קופא.
״ל..לבאג׳ו?״ הוא מגמגם בפחד שמעט הצחיק אותי. ״אתה יודע איפה זה?״ אני שואלת והוא מהנהן. ״כולם יודעים, אף אחד לא מעז להתקרב לשם.״ הוא אומר. ״אז אני כן, אתה יכול להתחיל לנסוע?״ אני אומרת בחוסר סבלנות, אסור לי לבזבז זמן, אני חייבת להגיע לאחוזה.
כשאנחנו מגיעים אני משלמת לו ומתקדמת אל הכניסה, פוגשת בשומרים שעסוקים בטלפונים. אני רוקעת ברגלי ברצפה בתקווה שיבחינו בי ויפתחו לי את השער. ״גברתי, מה את עושה כאן, מתי יצאת?״ אחד מהם מסובב את ראשו ושואל. אף אחד. אף אחד כל היום לא חשב לבדוק מה שלומי? אף אחד לא הבחין בכך שנעלמתי? ״יצאתי מקודם לקנות טמפונים, אתה יכול לתת לי להיכנס?״ אני משקרת.
״אה..אה כן..״ הוא מהנהן במבוכה, פותח לי את שער האחוזה ואני נכנסת.
איזה יום.
///////////////
פרק שלושים!!! הסיפור מתקדם לוווו:))
תודה על כל ההערכה❤️
YOU ARE READING
האור שלי
Storie d'amore!!הספר גמור!! לאו הוא האח הקטן במשפחת באג׳ו. כאשר אחיו הגדול, הקאפו, נחטף ונהרג, לאו עולה לשלטון. יש לו אחריות גדולה יותר, כל המאפיה בידיים שלו. הוא צריך להתמודד עם תפקיד חדש, וכך גם עם חיים חדשים. במקביל, הוריה של לארה מחפשים לה שידוך, היא כבר הגיע...
