האור שלי

פרק 4- שמלה

נקודת מבט לארה:

מיהרתי לנתק את השיחה. שיט.
לגמרי שכחתי מאבא שלי, הוא בבית, והוא יהרוג אותי.
תכננתי לא לחזור הביתה אחרי המועדון, אבל עכשיו אבא שלי בבית, והוא יודע שברחתי.
אם הוא ראה כבר את הכתבה, בכלל הסתבכתי.

אבא שלי נאמן מאוד למאפיה, הוא תמיד שמר עליי, שאני לא אהיה חשופה לדברים שהם מבצעים. אני יודעת שהעולם שלי לא ורוד, והוא יודע שאני יודעת, אבל הוא מנסה להרחיק אותי כמה שיותר. אבא שלי הוא לא בן אדם טוב, הוא רוצח ביום יום שלו, אבל הוא שומר עליי מאוד.

הוא לא מוכן שאני אצא למועדונים לפני שאני מתחתנת, שאני אסתובב עם גברים, שאני אתחצף ושאני אלמד. הוא מאמין שנשים צריכות לעבוד בבית בזמן שהגברים עושים את העבודה הקשה.
למזלי, אני גם ככה לא אוהבת ללמוד.

ברגע שאני מסיימת את השיחה עם לאו, אבי נכנס לחדר מתנשף, פרצופו אדום מכעס. ״לארה״ הוא אומר בטון קר. אני מפחדת ממנו כשהוא עושה את זה. הרמתי את מבטי אל עיניו.
״עם מי דיברת?״ הוא שואל, מבטו כועס בדיוק כמו מקודם
״סתם.. דיברתי עם חברה״ עניתי, בקול קצת חלש, אני יודעת שהוא מזהה את השקר שלי.
״את ברחת מהבית!״
אני מהנהנת לכיוון הרצפה.
״מה שאת עושה הוא לא בסדר! את אמורה להישאר בבית ולא לתקשר עם אף אחד!״ הוא שואג, פרצופו מלא בזיעה.
״אני.. אני מצטע.. מצטערת״ מילמלתי
הוא נשאר עם מבט זועם
״את לא חשבת עליי בכלל. היום בבוקר הייתי צריך לראות בטלפון שאת יצאת למועדון ללא אישורי, ושמת פס על כל החוקים של המאפיה. את יצאת למועדון והסתובבת עם הקאפו שלי! איפה השכל שלך?!״ הוא ממשיך לצעוק עליי ואני מרגישה את הדמעות מעקצצות בעיני.
״אני לא אעשה את זה יותר, אני נשבעת. אפילו לא דיברתי אית-״
״לארה, הוא הקאפו, את לא רוצה להתעסק איתו ואת לא רוצה לדבר איתו. בבקשה, אל תצאי יותר מהבית. אחרי שאמצא לך חתן את תוכלי להסתובב איפה שאת רוצה״ הוא אומר, ויוצא מהחדר, לא נותן לי אפשרות להגיב על דבריו

אבל אני לא רוצה להתחתן.
אני לא רוצה לחיות את חיי עם מישהו שאני לא מכירה, מישהו שאני לא אוהבת.

התראה מהטלפון נשמע וקטעה את מחשבותי.
אני פותחת את הטלפון, תמונה של הכלבה שלי, זכרונה לברכה הופיעה ברקע המסך.

מתחת, קיבלתי תזכורת. ׳יום שישי- חתונה ללוקאס׳
לוקאס הוא אחד החיילים שאבא שלי מכיר, אני כנראה צריכה גם לבוא. בארון שלי יש כמה שמלות שגדולות עליי, וכמה שמלות שקטנות עליי. הרבה זמן לא יצאתי לאנשהו, אז אין לי שמלות.

לקחתי ארנק עם כסף ואת הטלפון, נעלתי נעלי ספורט והנחתי על ראשי משקפי שמש חומים. כתבתי לאבא שאני יוצאת מהבית, ויצאתי לחכות בחוץ למונית שהזמנתי.

הוא אמר לי לא לצאת מהבית, אבל לקנות בגדים לחתונה אני יכולה, נכון?
-
אני עומדת בתא המדידה, מסתכלת על השמלה הכחולה שמצאתי.
היא הייתה באורך חצי הברך, קצרה אבל לא קצרה מדי. לא היו לה שרוולים, היא הייתה צמודה והבליטה את כל קימורי גופי. היא הייתה פשוט מהפנטת, מושלמת מבחינתי.
השמלה הזו יכולה להתאים בול עם השרשרת הכחולה שלי, והנעלי עקב הלבנות שלי.
הורדתי את השמלה ולבשתי את הבגדים שלי בחזרה.

אחרי שיצאתי מהחנות שמתי לב לחבורה של בנים שנועצים בי מבטים. גלגלתי את עיני והמשכתי בקצב מהיר יותר לכיוון היציאה מהקניון. המונית אספה אותי והתחילה לנסוע.

הנהג דיבר בטלפון בשפה שאני לא מבינה. אני חושבת שזה היה רוסית.

מתי שהתחלנו להתקדם לכיוון הבית שלי, הנהג עשה פנייה חדה לכיוון ההפוך.
״הבית שלי בכיוון השני״ ניסית להגיד לו, אבל הנהג התעלם ממילותי, והמשיך לדבר בטלפון. ניסתי לדפוק על הכיסא, לנער את המושב שלו, כי הייתי בטוחה שהוא פשוט לא שם לב, אבל הנהג לא הגיב והמשיך להתעלם ממני. הוצאתי מהארנק שלי שטר של 20 דולר והנחתי אותו על המושב ליידי. הושטתי את היד שלי בכדי לפתוח את דלת המכונית, אך ברגע שנגעתי בידית הנהג נעל את הדלתות, והאוטו התחיל להשמיע צפצופים.

התחלתי להילחץ ולדפוק על זכוכית החלון, אבל במקום שמישהו ברחוב ישים לב, הנהג שם לב. פאק.
הוא עצר את האוטו בפתאומיות שהעיפה אותי קדימה אל עבר היד הגדולה שלו, שכיסתה את כל פני. אחרי כמה שניות כבר לא הרגשתי כלום, לא שמעתי כלום, ולא ראיתי כלום.

//////////
לאט לאט הפרקים יהיו יותר ארוכים❤️ מקווה שאתם.ן נהנים בנתיים:)