האור שלי

פרק 29- נורא

נקודת מבט לארה:

אני לא יודעת מה עובר עליי. באמת לא יודעת. אני לא יודעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה. אני חושבת שאני צרכה לראות את המשפחה שלי. הגעגועים הורגים אותי, אני כבר לא סופרת את הימים בהם לא ראיתי את הורי.

אני מתקדמת אל עבר החלון שבחדרי. אני מתכוונת לברוח מכאן. אם לאו לא נותן לי, אני אתן לעצמי. הוא לא יכול לאסור עליי לראות את המשפחה שלי. אני מציצה מהחלון למטה ולא רואה שם שומרים. מוזר..

אני נושמת נשימה ארוכה וקופצת מהחלון. על החיים ועל המוות.
יללה קטנה נשמעת מפי כאשר אני נוחתת על הברך ונשרטת מעט, אך אני ממהרת להשתיק אותה. אסור שיעלו עליי. אני שומעת צעדים ולפני שהם מתחילים להתחזק אני בורחת ומתחבאת מאחורי אוטו שחור, בתקווה שהחייל של לאו לא יבחין בי.
״חשבתי ששמעתי משהו..״ הוא ממלמל לעצמו וחוזר למקום בו הוא נמצא מקודם. אני סורקת את השטח, וכשהוא פנוי לגמרי אני חוצה את הכביש ורצה את דרכי היישר אל הבית שלי.

אני לא בדיוק יודעת לאן ללכת, אבל לפי השלטים אני מכוונת את עצמי עד שאני מגיעה אל רחוב שאני מכירה. כולי מזיעה ואני לוקחת הפסקה קטנה, מתנשפת מהריצה. אני חייבת לראות את ההורים שלי. אני אוזרת עוד קצת כוח וממשיכה עד שאני מגיעה לביתי. סוף סוף, אני הולכת לראות את ההורים שלי. אני דופקת דפיקה חלשה בדלת.

״לארה״ אבא שלי מבטא את שמי בזעם לאחר שפתח את הדלת. אני רצה אליו בחיבוק, אך הוא עוצר אותי. ״לא.״ הוא אומר ומתכוון לסגור את הדלת. מה?

עיני מתמלאות בדמעות, אך אני לא נותנת לזה לשבור אותי. ״מה קרה?״ אני שואלת בלחישה. ״את לא יכולה לחזור לכאן אחרי כל כך הרבה זמן שחיפשנו אותך! את ברחת מהבית!״ הוא שואג ואני נבהלת מאוד, לוקחת צעד אחורה וכמעט מועדת על הרצפה. ״אני.. אני.. יש לזה סיבה״ אני מגמגמת בפחד. ״שום דבר לא מצדיק את מה שעשית. לכי, ואל תחזרי לכאן יותר.״ הוא אומר וטורק את הדלץ בחוזקה.

אני מתיישבת על הרצפה שהייתה רותחת מהשמש, אבל לא אכפת לי. אני נותנת לעצמי להתפרק במשך כמה שעות, להישבר סופית. מה אני עושה לא נכון? למה זה מגיע לי? אני רוצה להיעלם, אני רוצה להפסיק להרגיש.

איפה אמא שלי בכל הסיפור?
היא נהגה לדאוג לי ולהגן עליי מפני אבי, היא תמכה בי בהכל ועזרה לי להתגבר על הכל. איפה היא הייתה כשהוא גירש אותי הרגע מהבית? למה היא לא באה לעזור לי..?

הדמעות לא מפסיקות ואני מרגישה הכי נורא בעולם, אין לי מקום לגור בו, איך לי מישהו שיאהב אותי יותר, אין לי כלום. העולם שלי ריק, וכך גם אני, ריקה.

אני מתרוממת על רגלי ומתהלכת בשביל, בתקווה שאולי חייליו של לאו ימצאו אותי ויחזירו אותי לאחוזה, שנהייתה כבר הבית שלי. אבל פאקינג לא. אין אף חייל שמחפש אותי, אף חייל שעוקב אחרי. כנראה שבאמת לאף אחד לא אכפת ממני, אפילו לאו כבר הפסיק לדאוג לי.

״אויש! מה קרה לך יפייפיה?״ מלצרית אחת של בית הקפה שהיה מולי, הסתכלה עליי בדאגה. ״בואי, תיכנסי. אני אביא לך מים.״ היא אימרת לאחר שאני לא עונה, הבכי מקשה עליי לדבר. אני מהנהנת והולכת אחרייה אל עבר שולחן אחד ומתיישבת בו. לאחר כמה דקות היא מביאה לי כוס מים. ״אם את צריכה משהו פשוט תקראי לי״ היא אומרת בחיוך. ״ת..תודה״ אני מגמגמת.
״אין בעד מה״ היא אומרת והולכת.

אני לוגמת מהמים ולאט לאט נרגעת, אני עדיין מרגישה נורא מבפנים, אבל מבחוץ פחות. מה חשבתי לעצמי כשהלכתי לראות את ההורים שלי? לא רק שנפגעתי מהם, גם סיכנתי את עצמי ואני עדיין מסכנת בכך שאני מחוץ לאחוזה. אני לא יודעת מי מחפש אותי עכשיו, אני חייבת לחזור.

״היי״ בחור גדול מגיע לשולחני ומתיישב מולי, בדיוק לפני שאני מתכוונת לקום. שיערו שחור ועיניו חומות, קולו הבס מצמרר אותי והתחושה הנוראית חוזרת אליי.

/////////////
הודתי לכם כבר בפרק הקודם, אבל הגענו ל3000 צפיות!!!! תודה רבה רבה רבה, אני כל כך משקיעה בספר וכיף לי כל כך לראות שההשקעה שלי משתלמת.❤️
אוהבתתתת❤️❤️