האור שלי

פרק 26- חיוך אמיתי

נקודת מבט לאו:

אני קם בעייפות רבה מהמיטה, בעקבות הסיוטים החוזרים של לארה. אני שומע אותה ממלמלת כמה דברים, אך אני מחליט להתעלם. אני נכנס לחדרון השירותים הקטן בחדר ושוטף את פני. המלמולים הופכים לצרחות ולייללות, והלחץ בחזי מתחיל.
פאק. מה אני אמור לעשות?

אני מתיישב על המיטה ומניח את ידי על ראשי, מקשיב ללארה. הצרחות לאט לאט נפסקות.
אני חושב על האפשרות ללכת לבדוק מה קורה איתה, אבל מיד מעיף אותה מראשי. אני אצא לרוץ שוב.
אני מתלבש בבגדי הספורט שלי, לוקח בקבוק מים ונועל נעליים.

אני יוצא מחדרי, לארה כבר הפסיקה לצעוק. ליבי אומר לי לבדוק מה קורה איתה, אבל המוח אומר לי ללכת. אני נעמד כמה שניות מחוץ לדלת, עד שאני מחליט להיכנס פנימה.

אני פותח את הדלת באיטיות רבה, משתדל לא לעשות רעש בכלל. אני רואה את לארה בטלפון. מה היא עושה בטלפון..?
אני מתקדם מעט לעברה, היא לא שמה לב לנוכחותי. אני רואה שהיא מתכתבת עם מישהו. לפני שאני מספיק לבדוק מי זה, היא מיד קופצת בבהלה ומחביאה את הטלפון מאחוריה.

״ל..לאו״ היא אומרת בשקט.
״לארה״ אני אומר בטון קר.
״עם מי התכתבת?״
״עם.. עם ברונו.״ היא אומרת, אך אני מיד מזהה שהיא משקרת לי.
״לארה. אני אשאל שוב, עם מי התכתבת?״ אני שואל, מבחין בלארה שמנסה לא להרים את ראשה ולהסתכל על פני.
״עם.. עם מישהי שהכרתי.. בחדר כושר״ היא ממלמלת בקול חלש שאני בקושי מצליח לשמוע.

״לארה..״ אני נאנח.
״את יודעת שזה מסוכן... את היית צריכה לשאול או-״ אני מתחיל להסביר בעדינות ונעצר כשלארה מתחילה לבכות.
״אל תכעס עליי! בבקשה!״ היא אומרת בלחץ ומתחילה להתנשם בכבדות, כאילו רצה עכשיו מרתון.
״לארה, אני לא כועס״ אני אומר, מנסה להרגיע אותה אך זה לא עוזר, והיא ממשיכה לבכות.
״לארה, תנשמי לאט, תנסי לחכות את הנשימות שלי. הכל בסדר.״ אני אומר בטון שמעולם לא יצא ממני, ורק אז היא מרימה את עיני אל עיני.

היא לוקחת נשימה עמוקה, ונושפת אוויר חם החוצה.
שוב, פעם ראשונה, שנייה, שלישית.

לאט לאט היא נרגעת, אני מביא לה בקבוק מים ומלטף אותה בגב. מביט ישירות אל פניה המושלמות.
״לארה, אני לא כועס, אני יודע שקשה לך לא לדבר עם אנשים ולהישאר הרבה זמן באחוזה, אבל אני חושב שכרגע זה זמן פחות מתאים לדבר עם אנשים מבחוץ. אני מבטיח לך שכשהמצב יהיה רגוע יותר, את תוכלי לחזור לדבר עם האישה הזאת.״ אני אומר, והיא מהנהנת.
״ת..תודה״ היא מחייכת חיוך קטן שממיס את ליבי.

אני מקרב את פני אל פניה, ומנגב דמעה קטנה שזלגה מעיניה הכחולות והיפות של לארה.
״אני לא התכוונתי להלחיץ אותך...״ אני אומר ומתקרב יותר אל פניה.

מה אני פאקינג עושה?
״אני שמעתי אותך חולמת על סיוט״ לארה מהנהנת, ואני נועל את לסתי.
אני חייב להרוג את הבן זונה שפגע בה.

״מה?״ היא מחייכת במבוכה ושואלת לאחר שתיקה ארוכה. לחייה נהיות אדומות. היא כל כך מושלמת. פאקינג מושלמת.
״את מובכת?״ אני שואל.
״טיפה..״ היא אומרת.
״אין לך ממה להיות מובכת״ אני מגחך. ״זה פשוט ש-״ היא מתחילה להגיד, ונקטעת כשאני מצמיד את שפתייה האדומות והמתוקות אל שפתי במהירות, ללא מחשבה. הלשון שלי מוצאת את דרכה מיד אל לשונה של לארה. שפתינו נעות בתיאום מושלם, כאילו נוצרו בשביל להתחבר.

אני שם זין על הכל, על העולם, ומתמקד בקרן אור שמולי, באישה שהפכה את חיי מהרגע שראיתי אותה, באישה שמסובבת לי משהו בלב שאף אחת אחרת לא פאקינג הצליחה.
אני טועם את שפתיה, מלקק אותם כמו סוכרייה טעימה.
הלב שלי מאיץ את דפיקותיו, מה שגורם לי להחזיק בלחייה ולהעמיק את הנשיקה. מעולם הלב שלי לא דפק ככה.

כששנינו כבר לא מסוגלים מחוסר האוויר, אנחנו מתנתקים בלית ברירה, ולאחר שניה אחת בלבד אני גונב את שפתיה שנהיו נפוחות לעוד נשיקה.

פניה של לארה מאדימות עוד יותר. ״אנ. אני..״ היא אומרת במבוכה.
אני מחייך חיוך קטן ואמיתי. היא מיד מחייכת גם היא חיוך רחב. לאט לאט היא מורידה את חיוכה ומסכלת עליי במבט מצטער. היא ממלמלת סליחה ויוצאת מהחדר, בעוד אני מביט בה בבלבול מוחלט.