האור שלי

פרק 10- להוריד ממך את העיניים

נקודת מבט לארה:

עמדתי בכניסה לגן, שהיה יפה במיוחד. הוא היה מקושט בבלונים ופרחים בצבע צהוב ולבן, בקצה בגן הייתה חופה קטנה, וסביבה היו המון כיסאות.

אבא שלי דיבר עם כמה חיילים, ואני ואמא שלי ישבנו בשולחן קטן בשמש. לבשתי את השמלה הכחולה שקניתי, ונעלתי נעלי עקב לבנות.
התאפרתי קצת, בעיקר כדי להסתיר את הכהויות מתחת לעיני.

לא הצלחתי כל כך לישון בלילה, הראש שלי התמלא במחשבות. על הדברים שלאו אמר ועל החתונה שלי בעוד שבועיים עם חייל מהמאפיה שקוראים לו אדריאנו. אבא שלי התרגש מאוד, בעיקר בגלל שהחייל הטוב ביותר במאפיה היה מוכן להתחתן איתי. זה כבוד גדול בשבילו.

עדיין לא פגשתי את החתן, אני אמורה לפגוש אותו כשבוע לפני החתונה. קודם יהיה מסיבת אירוסים בכנסייה, ויום אחרי זה תתקיים החתונה.

אני מאוד מפחדת. אני הולכת להתחתן בעוד שבועיים, עם החייל האכזרי ביותר במאפיה. אני מפחדת בעיקר בגלל שאצטרך לגור איתו. אני מפחדת שהוא יהיה אלים איתי, אני מפחדת שהוא יהיה כמו מתאו.

כבר יחסית הרבה זמן שהצלחתי לשכוח ממנו קצת, אבל עדיין עולה בגרוני בחילה כשאני חושבת עליו. על איך הוא גרם לי להתאהב בו, על איך במשך שלוש שנים הוא ניסה לגעת בי, למרות שלא הייתי מוכנה. עם כל הלחץ שהוא הפעיל עליי, שכבתי איתו, ומאז אותו יום, במשך חודש, הוא התעלם ממני לגמרי. הוא שבר לי את הלב, והוא היה הבן אדם היחידי שנחשפתי ככה בפניו, ולכן לא הפסקתי לנסות ליצור איתו קשר.

אחרי חודש, הוא חזר אליי, ואני כמו חיילת חזרתי אליו כאילו כלום. אחרי שהוא חזר לדבר איתי, הוא לא הפסיק לקלל אותי, להכות אותי, לשבור אותי. שנאתי אותו, שנאתי את עצמי. הייתי בטוחה שמשהו פגום בי. הוא איים עליי, שאם אספר למישהו זה יהיה הסוף שלי. נתתי לו לגעת בי ולהכות אותי במשך שנה, כי פחדתי.

מאז, אני לא נפתחת יותר לאף אחד, לא משנה מה.
הפרצוף שלי, אותו פרצוף מאז גיל 17, אני כמו נסיכת הקרח. מבחוץ, אין לי רגשות. מבפנים, אני שבורה.

מבלי ששמתי לב, התחילו הריקודים, ונאלצתי לרקוד עם כמה אנשים שאני לא מכירה.

אני מפנה את מבטי הצידה, ופוגשת בעיניים ירוקות, שסוחפות אותי איתן, כמו סופה. הירוק הכי טהור שיצא לי לפגוש, הכי נוצץ, הכי בוהק. עיניים שיכולות לספר אלף דברים במבט אחד. העיניים של לאו.

הוא מתקדם לכיווני, שולח את ידו אל עבר ידי, ומניח את ידי על מותניו, בידו השנייה הוא מחזיק בעורפי, מסתכל עליי במבט לא מוסבר.

״מטורפת״ הוא אומר בקול חלש, הקול הכי יפה ששמעתי בחיי.
״השמלה באמת מטורפת״ אמרתי
״לא השמלה טיפשונת... את מטורפת״ הוא מחייך, אני מרגישה איך אני תוך רגע הופכת לעגבנייה אדומה.
אני שותקת, ואנחנו ממשיכים לרקוד לצלילי המוזיקה. הוא רוקד ממש טוב, חייבת להגיד.
״מה אתה עושה פה? לא ידעתי שהקאפו מגיע לאירועים כאלה״ אמרתי. הקאפו לא מגיע לחתונות כאלה, אלא אם כן זה מישהו חשוב. לא זכור לי שלוקאס הוא מישהו חשוב, הוא סתם חייל שאבא שלי מכיר.
״באתי לסדר כאן כמה עניינים״ הוא עונה.

אני מסתכלת איך הוא בוחן אותי במבטו, גומע כל פרט ופרט בגופי, מסתכל עליי כאילו אני אוצר או משהו. ״מה?״ שאלתי בפרצוף מובך קצת, לא ידעתי למה הוא מסתכל עליי ככה.
״אני לא מצליח להוריד ממך את העיניים, את כל כך יפה״