פרק 4-אשפית קפה

212 13 1
                                    

לא. לא. לא!

אני לא מאמינה. איך יכולתי להירדם פה?
אני צמודה בגבי אל חזהו של תומס וידו כרוכה סביב מותני. אור השמש ניגר פנימה מבעד לתריסי החלונות. מזל שאבא חושב שישנתי אצל אלי. איך אני נחלצת מהמצב הזה?

אני מרימה בעדינות את ידו של תומס ומניחה אותה לצד גופו, מתגלגלת בשקט מהספה ומסדרת את שמלתי שאיבדה צורתה במהלך השינה.

אני מחליקה ידי על השמלה כמחפשת כיסים. שיט. הטלפון לא אצלי. אני שולפת את הטלפון של תומס מכיסו ומצלצלת לאלי.

״אלי?״ אני לוחשת.

״מה...״ היא עונה בעייפות, ״שיט!״

״שיט.״ אני מבינה ששתינו באותו המצב, ״איפה את?״

״רגע...״ היא אומרת בשקט ואני שומעת אותה עושה את דרכה אל מחוץ לחדר שהיא נמצאת בו. ״אוקיי. אני בקומה השנייה.״ אומרת לאחר כמה שניות. ״תחפשי את השירותים ותפגשי אותי.״

אני מנתקת ומחזירה את הטלפון לכיס של תומס.

הוא נראה שליו. שיערו התבלגן והוא עדיין מריח מוודקה, אבל העיניים שלו עצומות והחזה שלו עולה ויורד בקצב איטי באופן שמשרה לי שלווה.

אני מחפשת את דרכי. יש עוד בודדים שנרדמו ברחבי הבית.
אחד, במטבח, מבשל לעצמו חביתה בתחתונים.

״נהנית?״ הוא שואל מבלי להסיט מבטו מן המחבת. אני מביטה סביבי ומבינה שפונה אליי.

״משהו כזה." אני עונה.

הוא ניגש אליי ונוטש את החביתה על המחבת. ״נעים מאוד, מארגן המסיבה.״ הוא מושיט לי ידו. אני מרגישה את פניי מאדימות.

אני לוחצת ידו, ״חבר של ריף.״

״בין היתר,״ עונה. ״רון.״

״סופי.״ אני מציגה את עצמי, ״תסלח לי אם אלך? חברה שלי מחכה לי למעלה.״ אני מרגישה רע להסתובב בביתו כאילו היה שלי אבל זה לא נראה כאילו שזה מפריע לו.

״בטח. תבואי להגיד שלום לפני שאת הולכת, אשפית קפה?״ הוא מחייך. אני מכווצת גבותיי בניסיון להבין מאיפה הוא יודע על העבודה שלי בקפה.
אולי ריף אמר לו. או שאני שוכחת והוא ישב אצלנו מתישהו.

אני מהנהנת, משתדלת להסתיר את הבלבול ועולה במדרגות לקומה השנייה. אני דופקת על הדלת היחידה בקומה שסגורה.

״אלי?״ אני לוחשת.

היא פותחת את הדלת בחיוך נבוך ואיפור מרוח. אוי, האיפור. בטח כל הפנים שלי נמרחו בשחור. אני נכנסת לחדר, טורקת את הדלת אחריי ומביטה במראה.

השיער שלי מבולגן לגמרי. תחרת החזייה שלי נראית לעיני כל. אלי עומדת לצדי ומתבוננת בעצמה במראה גם כן. המראה המביש והמגושם של שתינו גורם לנו להתפרץ בצחוק מתגלגל עד ששתינו שרועות על הרצפה.

עוד יום אחד Where stories live. Discover now