עוד יום אחד

פרק 14-איכס

״מה נלבש?״ קולה של אלי מעיר אותי מהשינה. אני מצליחה לראות מבעד לבד האוהל הדק שכבר לקראת שקיעה בחוץ, והעפעפיים שלי שמרגישים כבדים על עיניי מסגירים לי שישנתי לפחות שעתיים.

״הבאתי שתי שמלות, אבל לא נראה לי שאלבש אותן.״ מאיה עונה ומחטטת בתיק שלה בחיפוש אחר הבגדים שהביאה.

אני מתהפכת על מזרוני בעייפות.

״הו, בוקר טוב לך, באמת! אני מקווה שגייסת מספיק כוחות לערב, כי לא נראה לי שתלכי לישון שוב בקרוב.״ אלי מחייכת בזדוניות כשהיא מבחינה שהתעוררתי. אני משמיעה קול עייף ומנומנם ומותחת את גופי בהתאוששות מהשינה הארוכה.

לבסוף אני מחליטה ללבוש מכנסי חוף ארוכים, שקופים במעט, וגופייה בצבע תכלת קיצי שלקחתי מאלי. היא מבד של סריג, כרוכה סביב עורפי ונקשרת בגבי, חושפת את החזה שלי מקדימה ומותירה את הגב שלי חשוף לגמרי מאחורה. אני אוספת חלק מהשיער שלי בסיכה שתואמת לצבע הגופייה, ומותירה שתי קצבות שיער כמסגרת לפניי במן מראה מרושל וקליל. זה נראה מצוין.

״את נראית מדהים, סופי. הלוואי עליי גוף כמו שלך!״ אלי רוטנת אבל זו כמובן מחמאה בלבד. אין סיכוי שהיא באמת חושבת ככה כי אלי היא הבחורה הכי שווה שפגשתי אי פעם. השדיים שלה עומדים כמו חיילים גם ללא תמיכה, ולמותניים שלה צורה מדהימה וטבעית. גם השדיים שלי מורמים ללא בעיה, אבל זו לא חוכמה כשאני מידה b בחזייה. השיער הבלונדיני שלה, הלא צבוע יש לציין, גולש על גבה וכתפיה ומשלים את המראה המושלם שלה.

״תודה, אלי, זה בזכות הגופייה שהבאת לי, אני מתה עליה!״ אלי לבושה בשמלה ורודה בהירה שרופפת על גופה. ״ואני מתה גם על השמלה שלך.״

״אני מקווה שהכל יילך כמתוכנן הערב, כי אני אמורה לקבל מחזור בימים הקרובים, וזה ממש לא זמן מתאים.״ מאיה אומרת כשהיא אוספת את שיערה לאחור בידה, בוחנת את עצמה כמה שניות מול המראה הקטנה שהביאה מהבית, ולבסוף מחליטה לפזר אותו חזרה על כתפיה.

מאיה לובשת מכנסי ג׳ינס קצרים, וחולצה שחורה ללא כתפיות. ומתחת לבגדינו, שלושתנו לובשות בגד ים על אף שכנראה לא ניכנס למים בשעות הלילה הקרובות. ״עם המחזור הלא סדיר שלי, אני כבר לא יכולה לדעת. נשאר רק לקוות.״ אלי אומרת בייאוש. ״הפסקתי לספור ימים בכלל.״

״תודה לאל שסיימתי שבוע שעבר.״ אני אומרת בהקלה.

רוח חמה נושבת עליי ברגע שאני יוצאת מהאוהל. המוני נערים וצעירים כבר רוקדים על החוף לצלילי המוזיקה שעדיין מתנגנת ללא הפסקה מאז הרגע שהגענו. חלקם שיכורים, וחלקם סתם חוגגים. השמיים נצבעים בכתום יפהפה ומהפנט כשהשקיעה מגיעה לשיאה.

אני עדיין לא מזהה פרצופים מוכרים, אם כי אני יודעת שכל השכונה שלי נמצאת כאן ושאני אמורה להתקל לפחות בחלקם בשלב מסוים.