עוד יום אחד

פרק 2-אקורד די

זו השעה האחרונה למשמרת, כבר מתחיל להחשיך. ״איפה המסיבה היום בערב?״ אני שואלת את תומס תוך כדי סידור הצלחות הנקיות במקומן.

״ברחוב של הבית של אלי,״ הוא עונה. יש מסיבת בית גדולה לכבוד תחילת הקיץ. היא תהיה כל כך גדולה שאני אפילו לא בטוחה מי המארח. כל כך הרבה זמן לא הייתי במסיבה, בגלל תקופת המבחנים של סוף שנה, והמחסור המאוד-ארוך וקשה בחופשים. לכן, זיק של התרגשות נדלק בתוכי.

״תומי, תשים את הכלים המלוכלכים בכיור.״ אני מבקשת, מנסה לסיים את הסגירה כמה שיותר מהר. כבר שעות שאנחנו פה, ואני לגמרי רוצה לסיים עם המשמרת הזו כבר.

״כן, המפקדת״ הוא משיב.

אני מתחילה להכניס את שאריות המאפים למקרר, כשניגש אדם מוכר לי לדוכן.
״חשבתי שכבר לא נראה אותך היום.״ אני מחייכת בחיוך חנפני שתואם את תפקידי. ריף הוא לקוח קבוע אצלנו, תמיד קונה קפה הפוך גדול ומתיישב עם הלפטופ שלו בשולחן הקבוע שלו.

״אני תמיד מגיע בסוף.״ הוא קורץ. הוא היה איתי בבית הספר וסיים לפני שנתיים. הוא גבוה, שיערו בלונדיני כהה ועורו שזוף. פעם, כשהייתי רואה אותו ברחוב או בבית הספר, הוא היה מרגיש לי כמו מפורסם, ׳סלב׳. היום, אני כבר רגילה לראות אותו כל יום, אבל עדיין לא יכולה להתעלם מההילה המרגשת שמקיפה אותו. אולי הוא עדיין קצת ׳סלב׳.

״הקבוע?״

״כמו תמיד״. והוא מתיישב במקומו.

אני מכינה לו את הקפה ובסוף מעטרת אותו בלב מחלב חם.

״סופ, חכי לי פה, אני מביא את האוטו.״ תומס אומר וכבר מתחיל לפנות לכיוון הכביש.

״בסדר.״

אני סוגרת את תריסי הדוכן ונועלת את הדלת, מאושרת שעוד רגע אני מסיימת עם החלק הזה ביום ועוברת לחלק מרגש יותר, החלק של המסיבה. אני מגישה לריף את הספל.

״סופי, כן?״ ריף שואל ומסתכל על תווית השם שנעוצה בצד החולצה שלי.

״כן.״ אני מחייכת בנימוס. אני כבר מכירה אותו, כשהייתי בכיתה ט כל הבנות היו מאוהבות בו.

״אני אראה אותך היום בערב?״, הוא שואל ואני מניחה שהוא מתכוון למסיבה. כנראה שהיא באמת תהיה גדולה.

״אתה המארח?״ אני מופתעת.

״לא, חבר טוב שלי. המשוגע הזה...״ הוא מגחך.

״אני אהיה שם.״ אני עונה ושומעת את צפירות המכונית של תומס, ״אני צריכה ללכת״.

״נתראה הערב.״ הוא אומר ומחייך. החיוך שלו כובש. אני מחייכת ומתקדמת אל המכונית.

״תחגרי״. תומס דורש כשאני מתיישבת במושב לידו בנינוחות.

״איזה כבד, זו נסיעה של שתי דקות.״ אני נאנחת.