עוד יום אחד

פרק 13- עשרים ואחת שאלות

הימים עוברים כמו דקות. וגם כמו נצח. עבדתי בסך הכל פעמיים השבוע. גם שמרתי על הבת של השכנה פעם אחת, והרווחתי עוד כמה גרושים. אבא עדיין משוכנע שהבעיה נפתרה, ואני בוחרת לשחרר ולתת לו לעשות את שלו. בכל מקרה, אין לי מספיק כוח כדי לעשות משהו בנושא.

פגשתי את ריף בשתי המשמרות, עדיין מקסים כמו תמיד. אפילו התכתבנו כמה פעמים, אבל אני כל כך מודאגת לאחרונה שאפילו לא הספקתי לעצור לרגע, ולהתרגש.

״מה זאת אומרת, ׳לא׳?״ אלי מתפלאת. בדיוק בישרתי לה את החדשות הקשות, שלא אצטרף אליהם לקמפינג בפסטיבל הקיץ. ״ברור שאת באה! הפסטיבל נמשך שבוע שלם, אנחנו ניסע רק ליומיים!״

לא סיפרתי לאלי על העניין הכספי, אני לא רוצה שמשהו ישתנה ביחסים ביני לבין החבורה. אני מעדיפה להישאר בבית ולנצל את הזמן לעבוד. ״קצת מוגזם בשבילי לנסוע ליומיים, אני לא רוצה לעזוב את אבא לבד-״ אני אומרת בדיוק כשאבא פותח את הדלת ונכנס לחדרי, מחזיק בידיו שתי כוסות של מיץ תפוזים.

״תודה, ג׳ון! באת לנו בדיוק בזמן.״ אלי אומרת ולוגמת מהמיץ.

אבא מחייך אליה ומגיש כוס מיץ גם לי, ״לעזוב אותי איפה?״ הוא שמע אותנו מבעד לדלת.

אני פותחת את פי כדי לשקר אבל אלי מקדימה אותי, ״יש פסטיבל השבוע! תגיד לבת שלך שהיא משוגעת אם היא לא-״

״אלי!״ אני גוערת בה ופוערת את עיניי בפניה, רומזת לה לשתוק.

״בטח שאת צריכה לנסוע, מה השאלה?״ אבא מעודד אותי. ״אני בוודאי האבא היחיד בעולם שצריך לשכנע את הבת שלו לנסוע לקמפינג עם חברים שלה.״

״לא נראה לי שזה רעיון-״

הוא קוטע אותי, ״סופי, את נוסעת.״ הוא אומר בטון נעים, אך אני מזהה בו מן אזהרה. ״אני רוצה שתסעי.״ אני רואה על פניו שהוא שונא שאני דואגת לו ומונעת מעצמי הנאות בגללו.

אני מהססת כמה שניות לפני שאני נכנעת, ״בסדר.״

״טוב, זה היה קל. אין עליך, ג׳ון!״ אלי אומרת בחיוך ואבא שולח את שתי אצבעותיו ממצחו לכיוונה בחיוך ויוצא מהחדר.

את השעה הבאה אני ואלי מעבירות בדיבורים, ציטוטים, וניתוחים שקשורים ליחסים שלה עם שום. אלי מהלכת ברחבי החדר כשהיא מספרת לי בלהיטות על אירועי השבוע האחרון. היא מספרת שהוא נישק אותה שוב מאז המסיבה, ועל הנטייה שלו להיות הפכפך ולא ברור, ״אבל אני לא פחות גרועה ממנו, אפילו יותר נוראית. אני שולחת לו מסרים סותרים בלי הפסקה....״

״אין לך מה לדאוג, אל. שון מאוהב בך מאז היום שבו הכרתם.״ אני מזכירה לה בעידוד. זה נכון.

היא מתמוטטת על הכסא בייאוש ומתנחמת בלגימה נוספת מהמיץ. ״המיץ הזה כל כך טעים, אבל תקפה אותי איזו בחילה נוראית...״ אלי סולדת מהמשקה ומניחה אותו חזרה על השולחן.