עוד יום אחד

פרק 10-רק נשיקה

בדרך חזרה מהבית של וויל, אני כמובן יושבת במושב שליד הנהג. שון, אלי ומאיה יושבים מאחורה. אני מפטפטת עם מאיה כל הדרך כדי לרכך עבורה את המבוכה שבנסיעה, ולמען האמת, גם עבורי.

כשתומס מוריד אותה בבית, אני מדליקה את הטלפון כדי להימנע מכל אינטראקציה איתו עד שאלי ושון יירדו גם הם מהאוטו, וגם כי עדיין לא בדקתי עדכונים הבוקר.

הודעה אחת מאבא, ואחת מריף. מריף? אני נזכרת בדיעבד בתמונה ששלחתי לו בערב. מטומטמת. ליבי מאיץ כשאני נכנסת לצ׳אט.

השיכורה הכי יפה שראיתי

אני לא יכולה להסתיר את החיוך שעולה על פניי ואני בוהה בהודעה עוד כמה שניות. ההודעה נשלחה בשעה שתים עשרה וחצי בלילה, בערך בזמן שהייתי עם תומס... איזה בלאגן.
הוא מסתכל עליי דרך המראה ואני ממהרת לבטל כל זכר לחיוך. זה יהיה כל כך לא נוח אם אני לא אוכל לדבר איתו על בנים מהיום.

שום דבר לא חומק מעיניה של אלי, ״מה זה החיוך הזה, סופ?״ היא שואלת ומוסיפה כשהיא רואה את הטלפון בידי, ״הוא ענה לך! נכון? הוא בטוח ענה לך!״

אני מגניבה מבט אל תומס, הוא מישיר מבטו אל הכביש, אבל שריר הלסת שלו מתהדק ורגלו מקפצת בקצב קבוע.

״כן, לא זכרתי ששלחתי לו הודעה בכלל...״ אני אומרת במן התגוננות.

״אתמול זו הייתה אולי הפעם הראשונה בחיים שהיית יותר שיכורה ממני.״ היא מציינת.

״אל תגזימי.״ אני מעמידה אותה במקומה והיא צוחקת.

תומס עוצר בצד ליד הבית של אליסון, והשניים יורדים מהרכב.
״תודה על הטרמפ, אח שלי.״

כשהדלת נטרקת מאחוריהם אני מסתכלת על תומס, והוא עליי. אני מחליטה שאני אהיה זו שאפתח בשיחה, אך הוא מקדים אותי לפני שאני מספיקה להוציא מילה.

״אני מצטער, סופי.״ הוא מתנצל. ״זו הייתה טעות, ואת היית שיכורה...״

״איך ידעתי שתדבר ככה.״ אני קוטעת אותו ולועגת לו בחיוך, ״אל תדאג, תומי. לא ׳ניצלת אותי׳ או משהו, היית שיכור בעצמך.״

״אני יודע, אבל אני זה שיזם את הנשיקה.״ הוא התנשף.

״תומס, אני רציתי. אתה ביקשת את האישור שלי ואני נתתי לך אותו.״ אני מרגיעה אותו ומבחינה בחיוך קטן שעולה על פניו כשהוא שומע שהרצון היה הדדי. ״זה בכלל לא העניין, אני רק רוצה שנחזור להיות כמו תמיד.״ אני רואה את שמץ ההקלה צף על פניו כשהוא מבין שאני בכלל לא כועסת.

״ברור.״ הוא מסכים. ״אל תדאגי, אני רואה אותך בדיוק באותו האופן שראיתי אותך לפני, שום דבר לא ישתנה.״

״באופן אפלטוני ולא סקסי בכלל?״ אני מקניטה.

״בדיוק.״ הוא מגחך ומתחיל מחדש את הנסיעה.

אפילו שאני יודעת שהוא צוחק, נצבט לי הלב כשאני שומעת את זה. אני לא יכולה להבטיח את אותו הדבר. קשה לי לדמיין מצב שבו אני ישנה איתו באותו החדר וזה ירגיש לי כמו... כמו שזה הרגיש לי עד אתמול.

״זו הייתה רק נשיקה...״ אני אומרת בקול חלש ואיטי.

״רק נשיקה.״ הוא חוזר אחריי בטון בטוח יותר.

״ראית מה שלחתי לך בטלפון?״ אבא שואל כשאני נכנסת הביתה.

אני נזכרת שנשלחה לי הודעה ממנו, קודם לכן, באוטו. אבל הוסחה דעתי מההודעה של ריף. ״אוי, שכחתי להיכנס להודעה. מה כתבת?״

״הכל מסודר.״ הוא אומר עם חיוך ענק על הפנים.

זץ תקווה ניצת בתוכי. ״מה זאת אומרת?״

״זאת אומרת, שמצאתי פיתרון,״ הוא מבהיר. ״ובקרוב הכל יסתדר.״

זץ התקווה בשלב זה כבר הופך למדורה שלמה. אבל היא נכבית במהירות ומתחלפת בנהר של אכזבה, כשההיגיון מתחיל לפעול במוחי. לא ייתכן שהוא השיג מאה אלף שקלים בזמן של בסך הכל כמה שבועות. גם אם הוא היה עובד כל שעה בשבוע האחרון, לא היה מתקרב לסכום שאנחנו זקוקים לו. ואני כבר יודעת שבערך כל בנק ברדיוס של מאה קילומטרים לא הסכים לתת לנו הלוואה שכזאת.

״איזה פיתרון?״ אני שואלת וקולי בוקע מגרוני חלש, נואש ומיואש יותר משהתכוונתי.

״הפעלתי כמה קשרים...״ הוא לא מתכוון לפרט יותר מכך. ״תסמכי עליי.״
הקול המשכנע שלו כבר אכזב אותי יותר מפעם אחת בחיי, אבל האושר בפניו גורם לי להאמין שאולי הוא באמת סידר הכל. הוא השתדל כל כך, עבר מבנק לבנק, זה לא אמור להפתיע אותי אם הוא הצליח. לפני שהוא עבד במפעל, הוא עבד בתור פקיד בבנק, אולי זה הגיוני שיש לו קשרים כלשהם.

בכל מקרה, כבר קבעתי עם הבוס שלי, אריק, להיפגש מחר על הבוקר. אני אבקש ממנו העלאה ויותר משמרות, זה לא מספיק, אבל זה משהו. בחודשים האחרונים הייתי העובדת הכי נאמנה של אריק, אני באה למשמרות בבקשה של הדקה התשעים ועובדת שעות נוספות. הוא יודע שאני צריכה כסף, ואני משוכנעת שאם אתאר לו את חומרת המצב, הוא יתחשב בי.
לאבא יש את השיטות שלו, ולי יש את שלי.