התעוררתי מהשינה בערך בשש בבוקר. קצת מצחיק להגיד שהתעוררתי בהתחשב בכך שלא ישנתי כל הלילה. ואם עד היום זה היה בגלל הסיוטים או הפחדים, הפעם זה היה בגלל תומס.
אמש זה קרה. סוף כל סוף. וזה היה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי.
כלומר, להיות איתו היה מדהים, הרבה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין. התחושה של להיות קרובה אליו גרמה לי להרגיש חיה. כשהוא איתי הוא גורם לי להרגיש כל כך טוב, כאילו אני היחידה שחשובה, כאילו אני כל מה שהוא רואה. גם אם זה לא נכון, ככה אני מרגישה.
הדבר הגרוע קרה אחרי. כשהרחקתי אותו ממני. אני אפילו לא יודעת איך אוכל להסתכל עליו שוב. אני עדיין רוצה להיות איתו, כל כך רוצה. אבל אני לא יכולה. אני חסומה. ועד שהוא ניסה להיכנס, אני לא הצלחתי לתת לו.
כל הבוקר ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים מלבד העובדה שהנער הזה שוכב בחדר שמול שלי. סגרתי את הוילון לאחר הצצה קצרה בחדרו, שהוא לא היה בו. היה מוזר שהוא לא נמצא בו בשעה כזו מוקדמת. אבל גם על זה בחרתי לא להתעכב. אני מוכרחה לא להתעכב, אחרת אני לא אצליח לשחרר.
כרגע אני לא מעוניינת לשחרר, אבל בבוא היום אני אאלץ.
התקלחתי. הכנתי ארוחת בוקר, פרנץ׳ טוסט. השקעתי הפעם. אפילו ניסיתי לצייר. ולכתוב! כלום לא עבד. הוא תמיד באחורי מוחי. אפילו בקדמתו.
וויל התקשר אליי בסביבות עשר ואמר שהם הולכים לשחק כדורגל במגרש, ושגם אלי ומאיה באות. אנחנו עושים את זה מדי פעם. למרות שאני לא סובלת ספורט ובפרט לשחק כדורגל, יש משהו נחמד בלשחק עם החבורה.
הפעם, סירבתי ושיקרתי שאני מרגישה לא טוב ברגע שהוא אמר שגם תומס יהיה. תומס בטח יבין שהוא הסיבה שאני ״מרגישה לא טוב״, אבל לא אכפת לי.
בנסיוני הנואש האחרון להעביר את הזמן, אני מחליטה לנקות קצת. ובדיוק אז נשמע צלצול בדלת.
שיט.
אני מסתכלת סביב כאילו תומס או אבא שלי יצוצו משום מקום ויפתחו את הדלת במקומי. אבל אני לבד.
אני מחזיקה בידית ומושכת אותה כלפי מעלה כדי שלא תיפתח עד שאני מסתכלת בעינית הדלת. כשאני מזהה את האדם שעומד מאחוריה, אני משחררת את המנעול ופותחת את הדלת בבלבול.
״ריף? מה אתה עושה כאן?״ אני לא מנסה להסתיר את הבלבול.
״לא שמחה לראות אותי?״ הוא אומר בחיוך המקסים שלו וניגש לחבק אותי.
״בטח שאני שמחה, מופתעת פשוט...״ אני מחייכת בביישנות ומחכה להסבר. ריף מזמין את עצמו פנימה ונכנס אל ביתי. בידו הוא מחזיק מעטפה, ואני מחליטה להתעלם ממנה עד שיסביר מה הוא רוצה בעצמו.
״אני שמח לראות ששרדת את הלילה ההוא.״
״ראית אותי?״ אני אומרת במבוכה ושולחת יד אל פניי. ״אני לא זוכרת הרבה מהמסיבה...״
YOU ARE READING
עוד יום אחד
Romanceהקיץ התחיל. סופי לא יכולה לחכות לטרוף את החיים. תומס, החבר הכי טוב שלה, תמיד שמר עליה ומכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה. אבל ריף, הלקוח הקבוע בבית הקפה שבה עובדת מסקרן אותה ונראה כל כך חלומי עבורה. מי יהיה שם בשבילה כשהחיים יתחילו לטרוף אותה? מ...
