התעכבתי מחוץ לדלת הבית שלוש דקות לפני שהצלחתי לאזור אומץ להיכנס פנימה, אבל כשאני סוף כל סוף מחליטה למשוך בידית אני מתפלאת לגלות שהיא נעולה. עכשיו הוא מחליט לנעול. יופי. מאוד יעיל, אבא.
אני נוקשת על הדלת פעמיים. אף תגובה. אני נוקשת שוב.
נהדר. הוא לא בבית. איזה מזל מחורבן, שכחתי שיש לו עבודה.
לפחות השיחה שאאלץ לנהל איתו תדחה לערב, הקלה ענקית מציפה אותי ואני נאחזת בה בכל הכוח. לאחרונה כל השיחות שלנו הן כאלו שצריך להתכונן אליהן. נגמרו לי הכוחות.
אין לי מפתח, כל כך מיהרתי לצאת מהבית אתמול שלא זכרתי לקחת איתי שום דבר חוץ מאת הטלפון שלי שכבר היה בידי בזמן שתצפתתי על אבא שלי והבריון ההוא.
אני מניחה שאין לי ברירה אלא לדפוק על הדלת של בית משפחת-בראון. זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות עכשיו, להיכנס לביתו של תומס. אני יודעת שלא אצליח לשמור את העצבים הלא מוצדקים שלי בלבי, וממש אין לי חשק לריב איתו בלי שום סיבה.
מצד שני, אין דבר שאני צריכה יותר מאת החיבוק שלו עכשיו. אני צריכה לשמוע אותו אומר לי שהכל בסדר. אני צריכה לשמוע את זה ממנו, כי הוא היחיד שיגיד לי את האמת.
אני נוקשת על דלת ביתו. אני ממש מקווה שאנה כבר לא אצלו, זה יכול להיות ממש מביך.
״רק רגע...״ קולו של תומס נשמע במעומעם מעבר לדלת מלווה בצעדים מהירים שיורדים בגרם המדרגות.
שיט. עוד לא נפתחה הדלת וכבר העיניים שלי מתחילות להעלות דמעות צורבות.
״סופי.״ הוא קורא במן הקלה לא ברורה כשהוא פותח את הדלת. ״למה באת כל הדרך לכניסה הראשית ולא נכנסת דרך החלון? ולאן נעלמת-״
״לא הייתי בבית ושכחתי מפתח.״ אני קוטעת אותו וחולפת על פניו כשאני נכנסת אל תוך ביתו ללא הזמנה כדי שלא יבחין בעיניי הדומעות. הוא רגיל לכך שאני מופיעה בחדר שלו ללא התראה מוקדמת, לפעמים אני אפילו מחכה בחדר שלו לבדי אם הוא עדיין לא הגיע הביתה, אך כמעט לעולם אני לא מופיעה בדלת ביתו סתם ככה.
״אז איפה היית?״ הוא שואל במן חשדנות כשהוא עולה בעקבותיי במדרגות.
״אצל ריף.״ אני עונה מבלי להסתובב אליו.
״ישנת אצלו?״ הוא שואל בבלבול.
״זה באמת משנה?״ אני עונה שוב.
״באת לבית שלי כדי להתעלם ממני?״ הוא מתעצבן.
״באתי לבית שלך כדי לעבור לבית שלי דרך החלון, זה הכל.״ אני עונה באותה עצבנות, וממהרת לחדרו כדי להפסיק את השיח הזה שיש לי תחושה שאם לא ייפסק בעוד רגע, אתפוצץ.
״ישנת אצלו בלילה?״ הוא חוזר ושואל.
״כן.״ אני נעצרת במקומי ומסתובבת אליו בפתאומיות שכמעט גורמת לו להתקל בי, ומביטה ישירות בעיניו. ״ומה אתה עשית היום בלילה, תומס?״
YOU ARE READING
עוד יום אחד
Romanceהקיץ התחיל. סופי לא יכולה לחכות לטרוף את החיים. תומס, החבר הכי טוב שלה, תמיד שמר עליה ומכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה. אבל ריף, הלקוח הקבוע בבית הקפה שבה עובדת מסקרן אותה ונראה כל כך חלומי עבורה. מי יהיה שם בשבילה כשהחיים יתחילו לטרוף אותה? מ...
